מאת נדבי נוקד
אני פזמונאי ההוֹרוּת
מרים מהרצפה חרוזים
שבני לועס בסתרי סתרים
ומשבץ בסופי בתים
מפלס את דרכי
בין ארוחות
כביסות
וימי הורים
עוקר הרים
של חול הנעליים
קוטל כינים
ומאתר גרביים
עשית שיעורים?
נבדוק את זה מחר
נשאר חצי כריך?
חבל שלא נגמר
אני השף
אני הסו
אני הופך החמיטות
אני חותך ומקלף
אני אוסף שאריות
אני רכז אינדוקטרינציה
וצנזור מדובב
אני מוקד שירות אמבטיה
וסניטר חובב
אני הפוף והכרית
וקרש הקפיצות
הטרמפולינה, הכתף
וזה עם העצות
ארכאולוג, זה עם השופל
אולי עדיף – דחפור
אני מעיר כשבא הבוקר
מרדים בתום האור
רק עוד סיפור ונומי נומי
עכשיו משחק קצר?
אולי חיבוק וצומי
ונשיקה על כר
כבר מאוחר
אני עייף
מכל הדיבורים עלי
אם הבנים (וגם הבת)
רוצה עוד תה, אולי
למעשה זה שיר עליה
תבינו בוודאי
שהיא הסופר והוומן
ולי – לכתוב יש פנאי
יש מטלות בשפע
וילדים בלי סוף
ירד סופסוף הערב
ניצל גם עור התוף
התה שלך בדרך
את בטח עייפה
עוד יום הורות בפרך
חמסין של אהבה
