מאת נדבי נוקד
אֲנִי מַאֲמִין
אֲנִי מַאֲמִין
בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵוָה
שֶׁהַמָּוֶת סוֹפִי
וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא אֵינוֹ
בְּסֵתֶר רָאשִׁי
וְלָכֵן
כְּשֶׁאֲנִי מִתְרַחֵק עוֹד וָעוֹד מֵהַשְּׁלֵמוּת
זֶה נַעֲשָׂה בַּהַשְׁלָמָה, בְּכַוָּנָה
זוֹ הֲכָנָה
אֲנִי מַשְׁאִיר מַשֶּׁהוּ, בִּנְחִישׁוּת רַבָּה
לַגִּלְגּוּל הַבָּא
פִילוֹסוֹפְיָה מְשֻׁמֶּשֶׁת שֶׁל פַּחְדַן
דַּחְיָן
זֶה נָכוֹן
אֲבָל הַכֹּל גָּלוּי
בְּלִי צֵל אוֹ אֲבַק רַמָּאוּת
מִי לֹא פּוֹחֵד, לְגַמְרֵי
לָמוּת
