מאת נדבי נוקד (בעקבות "שירה" / חזי לסקלי)

גַּם תַּרְגּוּם חַיָּב לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר
הוּא אֵינוֹ יָכוֹל
לְהִתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי מְכוֹנַת כְּבִיסָה
שֶׁל מִלִּים וּמַשְׁמָעוּת
בְּטַעֲנָה שֶׁהוּא רַק תַּרְגּוּם
הוּא חַיָּב לְהִשְׁתּוֹרֵר
כְּאִלּוּ לְפָנָיו לֹא נִכְתַּב דָּבָר
הוּא חַיָּב לְהַאֲמִין שֶׁהוּא מָקוֹר
וּמְקוֹרִי
וְאִם הוּא רוֹצֶה
הוּא יָכֹל לְהִגָּזֵר
וּלְהִדָּבֵק לַזְּמַן
וּלְהִדָּבֵר עִם הַמָּקוֹם
וּלְהִזְדַּמְזֵם בְּסֻלָּמוֹת חֲדָשִׁים
וּלְכַנֵּס לְתוֹכוֹ פִּסּוֹת עוֹלָם שֶׁלֹּא הָיוּ קַיָּמוֹת קֹדֶם
וּלְהַטּוֹת נְהָרוֹת
וְלַעֲטוֹת נְעוּרִים
וּלְשַׁיֵּף הָרִים
וּלְהָפִיק צְלִילִים שֶׁאֵינָם רַק הֵדִים וּצְלָלִים
וּלְנַכֵּשׁ עַצְלָנוּת וְשַׁמְרָנוּת
כִּי
אָסוּר, אָסוּר, אָסוּר לוֹ
לְהִתְנַהֵג יָפֶה מִדַּי
וְלִשְׁמֹר אֱמוּנִים רַק לְשֵׁם שְׁמִירַת הָאֱמוּנִים
אִם כְּבָר
עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן לְעַצְמוֹ
בְּכָךְ שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן
לַמִּלָּה
לַמּוּזִיקָה שֶׁל הַמִּלָּה
וְלָאֱנוֹשׁוּת הַחֲדָשָׁה, שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ בַּשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה
וְיִתָּכֵן שֶׁהוּא יַחְלִיף בְּדֶרֶךְ
כְּלֵי תַּחְבּוּרָה
וְכִוּוּנֵי נְסִיעָה
וּבִגְדֵי טֶקֶס
וִישַׁנֶּה אֶת מִינוֹ וְאֶת מִגְדָּרוֹ
וְיָמִיר אֶת דָּתוֹ וְאֶת כַּסְפּוֹ
וְיֵצֵא לָעוֹלָם חֲסַר כֹּל
כְּדֵי לִמְצֹא דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה לַחֲלוּטִין לוֹמַר אֶת עַצְמוֹ
לָרִאשׁוֹנָה
וְהוּא יָכֹל גַּם לַעֲבֹר טֶלֶפּוֹרְטַצְיָה, הִתְעַתְּקוּת, דֶּרֶךְ מִנְסָרָה
וּלְהִתְרַסֵּק לְמִסְפָּר אַקְרָאִי שֶׁל רְסִיסִים
וּלְהִתְנַסֵּר בִּידֵי מְשׁוֹרְרִים
וְלִסְפֹּג קְלִיעֵי רוֹבֵה צַיָּדִים
כְּדֵי לְהִתְקַנְפֵט בַּעֲנַן אוֹתִיּוֹת מְעֻרְבָּל
אוֹ לְהִתְחַקּוֹת אַחַר מַסְלוּלָן הַלִּירִי שֶׁל חִפּוּשִׁיּוֹת עֵץ
אוֹ לְהִסְתַּחְרֵר n סְפוֹר פְּעָמִים בִּמְכוֹנָה
אוֹ לְהֵרָקֵב בַּאֲגַרְטָל בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה
עַד שֶׁיִּדְלֶה מֵעַצְמוֹ מַהֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.
תַּרְגּוּם הוּא קֹדֶשׁ שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּתָב
הוּא מְכוֹנַת הַזְּמַן
וְהַחֲלָלִית שֶׁל הַשִּׁיר
הוּא צִיר הַהִתְפַּתְּחוּת שֶׁל חַיָּיו