אינני מבקר שירה, ולכן פוסט זה מתאר חוויית קריאה אישית בספר "גם החתול שִׁיר-בּוּטִים (2016, פרדס הוצאה לאור) מאת ערן צלגוב (משורר, מתרגם, עורך ועוד) שזה ספרו השני. קיוויתי שאדע קצת יותר על חתולים פואטיים בסיום הקריאה מאשר ידעתי בראשיתה. אם הבנתי נכון, לא בטוח שאפשר, ואולי להפך.

"כבר 9000 שנה, סיפרו לי, נמשכת מערכת היחסים בין האדם לחתול. 9000 שנה של השמדת ספות, קיא רנדומאלי ושיאצו ציפורניים. אנחנו לא אורגניזם לומד" (איתמר שאלתיאל, פוסט בפייסבוק מ-5.6.17)

"חתולים הם החתולים הכי חתולים בעולם" (אריק שגב, פוסט בפייסבוק מ-22.5.18)

 

אקסיומות

בשיר שנושא את הכותרת "פתיחה" כותב צלגוב כך:

יתכן שהחתול בשיר מגמיש, שלא לומר שובר, את האקסיומה הבסיסית ביותר שעליה מושתתת הנדסת המישור. האם החתול הוא גורם משבש? האם הוא פועל על פי חוקים ואקסיומות משלו? ואולי הוא רוצה פשוט לישון במקום החביב עליו – כדרכם של חתולים – ושום חוק טבע או אדם לא יוכל להניא אותו מכך?

קשה לקרוא את השיר הזה באופן שמנותק מז'אנר בדיחות ה-"וחתול" ("למה חתול?") ומהתרבות הדיגיטלית שהתפתחה סביב חתולים בעולם ובישראל (ע"ע גם אפשר ללטף את החתול שלך? ועוד). רגל אחת של השיר נטועה בשנת 285 לפנה"ס, בעוד שהשנייה היא שפתם ותרבותם של אלה שנולדו לפני תום האלף השני (או אולי זלגו קלות לשלישי).

הרחבה לרעיון החתול כישות שאינה מצייתת לחוקי הגיאומטריה האוקלידית ניתן למצוא ב"שיר רק ליודעי ח"ן": אין כבר שמש / אפילו קו אין / לא דרך שני חתולים. החתולים, אם כן, הופכים להיות הנקודות במישור – גם אם הם נטולי קו שיחבר ביניהם. ובהמשך: בין השורות / כמו בין הקווים / אהבה גמישה ומנומרת – / מייללת. נדמה שהקורא אינו סתם מוזמן "לקרוא בין השורות" (שזה אולי ה"לחשוב מחוץ לקופסה" הסטנדרטי של עולם הספרות), אלא להכיר בכך שיש מהות מופשטת אך כמעט מוחשית בין הקווים החסרים שמחברים בין הנקודות שהן כאמור – חתול.

 

מי בעצם חתול?

בשיר ללא שם שמסתיים כך – מאחור, רואים / שאתה בעצם / תמיד היית / חתול, מספר הדובר על עצמו מפי אישה שמתפקדת כמראה. בשיר נוסף מתואר הנרקיס שרוצה לחזות בבואתו, מתכופף ורואה – חתול.

בו זמנית, בחלק מהשירים הדובר מתנער ממטאפורת החתול שדבקה בו, לפחות חלקית. כך למשל בשיר "על חשיבותה של רצינות": "חתולים בוכים," שאלת. / "לא יודע," עניתי. / כי החתול הזה ממש דומה לך / וגם נראה בוכה". אני לא חתול, חשבתי. / אבל ידעתי כי כשידך תרד מפני / היא תהיה רטובה. בזמן שהדובר כופר בחתוליותו, החתול עובר האנשה. שתי נקודות, עם או בלי קו ביניהן, מחוברות בסימטריה של דמעות.

החתול הוא הטאואיסט הנצחי, תלמיד הויפאסנה התמידי, מאסטר בלהיות נאמן לעצמו: גם באי הסדר הגדול ביותר / תמיד יימצא חתול / שלא שוכח / להיות / / חתול. והודות לנאמנותו לטבעו הוא גם מורה וגם חידה (בשיר אחר בהמשך אותו מחזור): חתול הוא חִידַתָּמִיד / גם אם וגם אם לא / לובש דמות ספינקס. / ברגלים נפוחות בסוף היום / גם הוא וגם אנחנו, / נוותר על פתרון חידה / תמורת ליטוף.

בשיר "תמיד יש שם חתול" מגלה הדובר חתול אנציקלופדי (שחש את העולם בקצה שפמו, חוטמו וזנבו), ומספר לבת זוגו בהתרגשות (משתמעת) שלמעשה היא היא (!) החתול: את בקצותיך / חתול.

בשיר שעוסק בהשתאות בעת מפגש ראשון בין ילד לחתול הוא כותב: …יש בי פחד / שאקלקל / שהחתול ישרוט, שלא אדע, שלא אהיה / מספיק… / אני זוחל לקראתך, אעשה מיאו ואתה / ילד צחק. על אבא / כמו חתול, אבל רק בקצת. נותרת התהייה אם זה החתול הפנימי שעלול להכזיב או שמא חתול בשר ודם ופרווה. ואולי חד הם.

 

קרקע יציבה 

חלק מהשירים עוסקים בקפיצות ונפילות, כמו גם בדרך אל הקרקע. השיר "פחד גבהים" מתאר את אחת הפנטזיות התמימות ביותר לקפוץ עד השמיים. מגיל צעיר / כל פעם כשקפצתי באוויר / התאכזבתי מחדש / עם המגע בקרקע יציבה. תפקיד הקרקע מואר מעט בשיר "נעורים": כל פעם שסוס דוהר  / האדמה נזכרת / שהיא שם / כדי שהוא יוכל להמשיך הלאה – / פרא נצחי.

בשיר "איש קופץ מבנין" מספיק הדובר לעשות חשבון נפש אקלקטי, כמעט מתיש, על גבול הפרעת הקשב בדרכו אל הקרקע. נפילתו מהקומה ה-121 לא תגיע לעולם אל סופה, כך לפחות נדמה לאורך השיר. סוף השיר כך: …בחמישית הוא מתחיל לבכות חרישית / עד הקומה הראשונה / ושם כלום ממש / ורגע אחר כך / עוד פחות. האם הוא פוגש קרקע יציבה עם הגיעו לקרקע? ובעצם – יציבה עבור מי? אפסות התחושה שלו עשויה לרמז שאולי הצליח לרמות גם את האקסיומה הזו. האם יש חתול שיכול לרמות את הפיזיקה של נפילה מכזה גובה?

עוד באותו נושא, בשיר "וריאציות רביקוביטשיות" (או שמא ברקליאניות?) – אם משורר נופל מהגג באמצע הלילה / אפילו ניוטון כולו אינו יכול למפלתו, / אבל אם חתול נופל מהגג באמצע הלילה / רק גינסברג יכול לו ליללתו. בעוד שהמשורר האנושי כפוף לפיזיקה של הנפילה החופשית כפי שנוסחה על ידי ניוטון, הרי שעל החתול, על תשע נשמותיו וארבע רגליו, חלים לכאורה חוקים אחרים. האם החתול הופך להיות משורר? הייתכן שהחתול נוהם או מיילל את יללתו של גינסברג הנביא, שואל השאלות, פותח המעגלים, משורר בודהא – כפי שהוא מכונה בהקדשה בהמשך הספר? ואולי זה להפך? אולי גינסברג מיילל את יללת החתול (כמו בשיר אחר בספר על הפילוסוף ג'ואנג דזה, שקם משנתו והתקשה להחליט אם הוא חלם שהוא פרפר או שהוא למעשה פרפר שחולם שהוא ג'ואנג דזה. השיר מסתיים ב-ואולי היה זה חתול…). חִידַתָּמִיד.

 

על פרפרים ועל בתים

כך מתוך השיר לגינסברג שמתאר מפגש ספק אמיתי ספק מדומיין בין משורר צעיר למאסטר מת: …מזקנך פרחו פרפרים שקופים… / …אתה רק חייכת / כי נזכרת / וענית / לכל העולם כולו: // נו מור פלאוורס אין דה סאמר פילדס [מתוך "קדיש" – יצירה שכתב גינסברג לזכר אמו – נ.נ.] // אני בכיתי.

בשיר אחר – "אבל", שהוא מעין שיר מחאה כנגד הפרספקטיבה האנושית, מתואר מותם של שני בני זוג: הוא התמוטט יום אחד בגינה / היא דעכה אחריו כמו פרח / באגרטל… / … אנחנו מדמיינים את הבית שלהם: / הספרים עם ההקדשות, הזיכרונות / והחלומות מפורקים ומחולקים, / והבית הופך מבית לנכס / ואיננו. טרנספורמציית הבית מ-"בית" לרכוש בר-חלוקה, היא אחד המכבשים הרגשיים החזקים ביותר כאן, ביייחוד בגלל שורת סיום הבית – ואיננו.

וכך מסתיים השיר: אבל אנחנו לא / אפילו לא בדל / מחשבה / על החתול. האם זו חיית בית שזה עתה איבדה את הוריה המאמצים ואת ביתה, או שמא הדובר הוא החתול, שממלמל קדיש יתום? השיר חושף את נקודת העיוורון האנושית, תוך השמטה של פועל בבית האחרון (מה אנחנו לא – מקדישים? חושבים?). הבית הוסב לרכוש ואיננו, האמפתיה נעדרת, הפועל – נגרע.

 

לראות את הדברים כהווייתם

בנוסף לתפקידו בהצגת חידות ובחשיפת נקודות עיוורון, הספר הוא לעיתים תרגול בראיית הדברים כהווייתם. בשיר "מבט נוסף" אומר צד שלישי על סנאי כי הוא …סתם חולדה במעיל פרווה. הדובר מביט במראה ורואה את עצמו דרך אותם משקפיים –גבר לא מגולח שבוהה בסנאי. כשהדובר מתבונן בבנו בשיר "שפת הציפורים" הוא מתאר אותו כך: בני מדבר בשפה סודית / עם ציפור שיר / בלתי נראית / שמעופפת בחלל החדר. / הייתי רוצה לראות אותה / אבל מהגובה שלי / רואים רק תקרה / וגור אדם ששר / בלי כנפיים. מעבר למבט מלא הרוך על עולמו הפנימי של הילד, אפשר לראות כאן שתי נקודות מבט, שתי דרכים לראות את העולם כהווייתו. האם קו מחבר בין שתי הנקודות? אולי ציפור.

 

כאבי ראש, חתולים וציורים

בחירת שיר ראשון ואחרון בספר היא כמעט הסכם בלתי כתוב עם הקורא. שירים אלה עשויים להיות מפתח, לפחות חלקי, לקריאת הספר או תקציר המנהלים שלו. אלה אקורדים שיכולים להדהד פנימה והחוצה.

"כאבי ראש" הוא השיר שפותח את הספר: אני מצייר / מהראש / כולם שואלים איך / מהראש. / כמו צלליות / של אנשים מתים / מהראש.

וזה שיר ללא שם שסוגר את הספר: ואז הם שואלים / איפה הראש שלך / איפה השכל / יש שם משהו מתחת לתלתלים / ואתה יודע / שמה שיש שמה / לא מעניין אף אחד / ואתה יודע / שעדיף לעמוד על הראש / לעצום עיניים / לנשום עמוק / ולהיעלם.

כשקראתי את שני השירים ברצף גיליתי שהם לכאורה שני חלקים של אותו שיר. הציורים – מהראש, אבל איפה הראש, נשאל הדובר, שמעדיף לעמוד על הראש ולהיעלם במחווה לחתול המפורסם של קרול. היריעה קצרה מלדון לעומק בשאלה מה פירוש של ציור כמו צלליות של אנשים מתים. האם זו כתיבה מתוך ענווה? האם זו כתיבה תחת כובד משקלם? אולי וריאציה על "מתים מבפנים"? (ע"ע המושג והתערוכה מ-2014 בניצוחה של האוצרת הדס רשף).

עשרות האיורים שמלווים את הספר משמשים בו קצת כמו חתול בעצמם (בין אם הם איור של חתול, אישה, פרפר, ציפור או ילד). הם משתלטים על השטח החביב עליהם (מפינת עמוד ועד כפולה) ונותנים קונטרה לטקסט (שאינו נוטה להתפרע על הדף), מתוקף היותם אלמנט גרפי חצוף.

באיורים של צלגוב יש תנועה של קוים, תנועה מתמדת, גם כשהם מתארים סצנה סטטית. הם משתלבים נהדר בהגמשה החתולית של האקסיומות מראשית הספר ועד סופו.

 

משהו קטן על המילים

השפה של צלגוב חפה מקישוטים שמכבידים על הטקסט. הוא עשוי להתהדר רגעית בהלחם בסיסים אבידני, או במשחק מילים מזדמן נטול תקינות פוליטית מזויפת (פּוּאֶרְטוֹ-רֵיקָנית בשיר "סמבטיון ריבר פינת לבי-מערב"), אבל בסך הכל – הוא (כמעט) מינימליסט. קוים טקסטואליים נקיים, לפעמים סנט-אכזופריים, לפעמים עם רגלים, לפעמים בלי עין, ובכל זאת – חתול.