הספר הזה הוא בשבילי – מקרב, ונדבי בשבילי הוא אמן שהוא גם מקרב וגם קרוב. מקרב – ולראייה מי שמשתתפים כאן והקולות ששמענו והמאזינים, וקרוב – זו החוויה שלי את הספר. אני מרגיש קרבה לכל שיר, אני מרגיש קרבה למשורר, אני מוצא את עצמי בשירים האלה, בכולם, ממש ככה. אני מוצא חווייה משותפת. אני אוהב אמנות קרובה. אני חושב שהופתעתי ואפילו קצת נרתעתי כשראיתי את שם הספר כי הרגשתי שאולי הוא יהיה פנטסטי מאוד ולא תהיה לי דרך לגעת בו, אבל גם שירי הכישוף הם קרובים. כלומר בסופו של דבר אלה באמת הכוכבים שיורדים לתוך השיר והשיר שעולה לכוכבים, ובסופו של דבר יש כאן משורר בשר ודם, אם לעשות פרפראזה על אחד משיריו.

השיר הראשון שאני אקרא נקרא "ביקור במולדת של סבתא (הצעת הגשה)" ואני רוצה לתאר לכם איך קראתי אותו. בלילות הבת שלי מתקשה להירדם. בכל פעם היא מתקשה בצורה אחרת. היא צריכה שישבו לידה, אז אני יושב לידה הרבה זמן ואני לפעמים קורא. אני לא יכול לקרוא ספר, כי צריך להיות חושך, אז אני קורא בטלפון עמודי ויקיפדיה. ואני קראתי את עמוד הויקיפדיה של קרב סטלינגרד, במלואו. זו היתה חוויה איומה ונוראה. ואז יצאתי מהחדר כי היא נרדמה והתיישבתי לקרוא בספר "לצוד מכשפה" של נדבי נוקד, וזה היה השיר.

בִּקּוּר בַּמּוֹלֶדֶת שֶׁל סָבְתָא (הַצָּעַת הַגָּשָׁה)

אַוּשְׁוִיץ הוֹלֵךְ הֲכִי טוֹב,
אֲבָל הֲכִי טוֹב,
עִם שְׁנֵי לִיטֶר בִּירָה
וְיֶלֶד בַּדֶּרֶךְ

זה היה השיר, אחרי קרב סטלינגרד. ומיד זה גרם לי לחשוב על איך הייתי קורא את אותו עמוד ויקיפדיה אלמלא היתה לידי ילדה קטנה שנרדמת ושהיא שלי. זה לא רק להביא את הכוכבים לתוך השיר, זה להביא את כל ההיסטוריה ואת החוויה האישית ולכרוך ביניהן בשיר של ארבע שורות, במרובע. שני ליטר בירה – שוב הרגשתי נורא קרוב. כשאני ביקרתי באושוויץ, כולנו – אם ביקרנו באושוויץ, אם היינו באיזה טיול או מסע בעקבות ההיסטוריה הזו, היינו בפולין ושתינו בירה, זה פשוט בלתי נמנע, וזה חלק מהחוויה המאוד יומיומית שאנחנו חווים עם ההיסטוריה הזאת. זה פשוט היה לי שיר נורא נורא נורא חזק. הוא היה לי קרוב ברמה ההיסטורית.

השיר השני הוא שיר קרוב, אני לא יודע להסביר למה הוא קרוב, אבל הוא מרגיש קרוב, ואני חושב שאני בטח לא היחיד שקורא אותו כך. זה השיר "אני מסיר חלודה"

אֲנִי מֵסִיר חֲלֻדָּה

מֵסִיר חֲלֻדָּה
מֵסִיר חֲלֻדָּה מֵסִיר
חֲלֻדָּה
מֵסִיר חֲלֻדָּה
מֵסִיר

וְזֶה

כּוֹאֵב
כּוֹאֵב
כּוֹאֵב

שוב, אני לא יודע למה השיר הזה מרגיש לי כל כך קרוב. זה השיר שמרגיש לי הכי קרוב מכל השירים בספר. אף פעם לא הסרתי חלודה משום דבר. אני לא יודע אם זה שיר על הסרת חלודה, או על משהו שהסרת החלודה היא המטפורה לו. ואולי זה העניין, כמו שאמרה נעם [פרתום] וכמו שאמרה טל [ניצן] יש כאן תקשורת עם משוררים אחרים, תקשורת מודעת, יש כאן את הכתם על הקיר של אבידן. זה מתחבר לי לשיר נורא מוזר של לואי אראגון, שהופיע באנתולוגיה של שירת דאדא וסוריאליזם (שהופיעה בעברית), שיר שהמילה היחידה בו היא "התריס" – "התריס, התריס, התריס / התריס, התריס, התריס, התריס…". אני ממש מרגיש אני יכול להכניס את התריס הזה בין הכותרת של "אני מסיר חלודה" לתחילת הסרת החלודה וזה משלים אותו ואני חושב שזה מה שקורה כאן, זוהי הסיבה שהשיר הזה מרגיש קרוב. הוא נכנס בצורה מושלמת לחוויה השירית שלי כקורא ושל אחרים כקוראים. הוא פשוט מצטרף ליתר השירים היוצאים מן הכלל שקראנו בימי חיינו – והוא יישאר שם. הוא יישאר במחשבות שלנו, שלי לפחות, לעוד הרבה זמן.

והשיר האחרון הוא פשוט שיר קרוב ברמה הרגשית, שאני לא חושב שאפילו יש צורך להסביר למה הוא קרוב.

דּוֹקְרָנִים

זוֹ הָיְתָה הַדֶּרֶךְ לַפְּגִישָׁה הָאַחֲרוֹנָה

וְאוּלַי הַדֶּרֶךְ בַּחֲזָרָה מִמֶּנָּה.

תֵּל הַשּׁוֹמֵר בְּפוּרִים

וַאֲנַחְנוּ עִם תַּחְפּוֹשׂוֹת אוֹ בְּלִי

בַּמְּכוֹנִית עִם אִמָּא וְאַבָּא

וְאַבָּא מְאַבֵּד לְפֶתַע אֶת הַדֶּרֶךְ

וּמוֹצֵא אוֹתָהּ

וּמַעֲבִיר לְהִלּוּךְ אֲחוֹרִי

וְנוֹסֵעַ

וּשְׁלוֹשָׁה מִתּוֹךְ אַרְבָּעָה גַּלְגַּלִּים מֵתִים בַּמָּקוֹם

עַל דּוֹקְרָנֵי הַדֶּרֶךְ הַמֻּטְעֵית.

וְגַם סַבָּא.

זה השיר על סבא, ויש בספר גם שיר על סבתא ["טפטוף סתווי" – נ.נ.], והדרך הזאת לבטא אובדן בדרך שהיא כל כך "שם", שהאובדן הוא כל כך נוכח, ומצד שני נסתר, הסיפור הוא על הגלגלים, לא על סבא, וסבא מצטרף בסוף, יש כאן איזושהי קריצה להצגה הפוכה לחלוטין של חוויית השכול, שהיא השורה הראשונה מתוך "הזר" של אלבר קאמי, שהוא אומר – אתמול מתה אמא, או אולי היום, אי אפשר לדעת, קיבלנו מכתב מבית האבות… אמך נפטרה, אי אפשר לדעת אם זה אתמול או היום"… "זו היתה הדרך לפגישה האחרונה / או אולי הדרך בחזרה ממנה", הבאנאליזציה כאילו של חוויה רגשית אדירה מנכיחה את החוויה הרגשית האדירה. אני התאבלתי על סבא של נדבי בשורה האחרונה ועל סבתא שלו בטפטוף של השיר האחר ויחד עם זה על סבא וסבתא שלי וזה היה לי מאוד מאוד קרוב.

____________________________________

השקת הספר "לצוד מכשפה" מאת נדבי נוקד נערכה ב-11.11.20 באירוע זום של חנות הספרים סיפור פשוט.

יובל בן-עמי הוא סופר ומוזיקאי.

דוברים נוספים באירוע השקת הספר:

ערן הדס – משורר רשת ומרצה

טל ניצן – משוררת וסופרת

פרופ' אדריאנה ג'ייקובס – מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד ומתרגמת שירה עברית עכשווית

נדב הלפרין – משורר ומגיש התוכנית "אש זרה"

נעם פרתום – משוררת, פרפורמרית, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה