מאת נדבי נוקד

דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם מַעֲצִיבָה אוֹתִי
לֹא אֶהְיֶה שָׁם
לְנַגֵּב אֶת זָוִית פִּיו שֶׁל בְּנִי הַקָּטָן
אַחֲרֵי שֶׁיִּנְגֹּס בַּפְּרוּסָה
בְּיוֹם הֻלַּדְתּוֹ הַשְּׁמוֹנִים וְתִשְׁעָה
לֹא אֶהְיֶה שָׁם
לְנַחֲמוֹ
אִם שְׁעוֹנָם שֶׁל אֲחֵרִים יִכְפֶּה עָלָיו בְּדִידוּת
לֹא אוּכַל לְהַחְלִיף עֲבוּרוֹ
אֶת כַּדּוּרֵי הַטֵּנִיס הַבְּלוּיִים.
דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם מַעֲצִיבָה אוֹתִי
כִּי אֵין לִי דֵּי אֹמֶץ
לַחְשֹׁב עַל זָוִית הַפֶּה שֶׁלִּי
וְכָל מַחְשָׁבָה
עַל דֶּרֶךְ שֶׁאֵינָהּ דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם
מְבַעֶתֶת אוֹתִי

*

השיר פורסם במוסף 24 של ידיעות אחרונות ב-13.5.15