אני מתרגם לאנגלית שירים של מוזיקאים ישראליים שמעוניינים לנהל קריירה בינלאומית בגאוגרפיות דוגמת ארצות הברית. צרו איתי קשר אם אתם זקוקים לתרגום מוזיקלי שיושב על הביט באנגלית, לנוסח עברי או לשיר מקורי
אם יש לכם שיר בעברית, ואתם מעוניינים לכתוב אותו מחדש באנגלית – הגעתם למקום הנכון. שמי נדבי נוקד, ואני מציע שירותי תרגום ייחודיים:
תרגום פזמונים ושירים מולחנים מעברית לאנגלית
תרגום שירה מעברית לאנגלית
אם אתם משוררים, פזמונאים, סינגר-סונגרייטרים, אמנים מבצעים, מלחינים, בעלי לייבל או אנשים פרטיים שמפיקים אירוע או טקס וזקוקים לגרסה אנגלית לשיר קיים – המשיכו לקרוא.
השירים שלכם יכולים להגיע לאוהבי מוזיקה ברחבי העולם. כאן תוכלו לתרגם אותם לאנגלית ולצאת לדרך
מי צריך שיתרגמו שיר שלו לאנגלית?
כל אמן שהשירים שלו בעברית, והוא רוצה להגיע לצרכני מוזיקה ברחבי העולם, יכול להפיק תועלת מכך שהרפרטואר שלו ידבר אנגלית. אם היום אתם כותבים או מבצעים שירים בעברית, ואתם שוקלים להרחיב את קהל היעד, אנגלית היא אפשרות מעניינת. אני לוקח את השירים שלכם ומתרגם אותם לאנגלית, באופן שיושב על הביט ושומר על המהות והאווירה של השיר המקורי. שיר מתורגם לאנגלית צריך להרגיש כאילו הוא מראש נכתב באנגלית – ואת זה אני יודע לעשות.
נוסח עברי לשירים לועזיים
בנוסף לשירות הייחודי לתרגום שירים מעברית לאנגלית, אני כותב גם נוסח עברי לשירים לועזיים. מוזמנים להעיף מבט ברפרטואר התרגומים לעברית, ולפנות אלי אם אתם זקוקים לתרגום לעברית לצרכים מוזיקליים מקצועיים.
מה תמצאו באתר הזה?
כאו אני מפרסם שירים שתרגמתי לאנגלית או לעברית לצד שירים שלי. מוזמנים להשתמש בתפריט האתר על מנת להעיף מבט בשירים.
מי אני בעצם? קצת עלי
אני מתרגם שירים, משורר ומורה לאנגלית בתיכון. מוזמנים לקרוא מה כותבים עלי זמרים, משוררים, סינגר-סונגרייטרים, עיתונאים ושדרני רדיו – ממש כאן.
1. לאחרונה זוכה השיר לעדנה מחודשת הודות ל-Stranger Things. כשהבן שלי התחיל לזמזם את השיר, אני התחלתי לזמזם תרגום.
2. השורה החוזרת "הסיפור שאינו נגמר" ויש יטענו "סיפור שאינו נגמר" – לא באמת יושבת טוב על התיבה. מוטב היה מוזיקלית לו המילה "אינו" היתה "לא", אבל כשהסרט והדקדוק העברי לצד "אינו" הותרתי כך.
3. חשרת עבים. תמיד רציתי לשלב את הסמיכות הזו בתרגום. תודה על ההבנה
בתרבות וספרות של הארץ ליום העצמאות התשפ"ג (25.4.23) התפרסם השיר "סוֹקֵר מָאמְז", שיר חדש שלי, שנכתב אחרי תהליכי אבחון ומבעד לשגרה המשפחתית החדשה.
יש אולי משהו סמלי בפרסומו בדרך ל-עצמאות, אחד הדברים המהותיים והטבעיים שהורה מייחל לילדיו.
תודה לטלילה ציפר על הבמה הנדיבה, תודה לילדים שמלמדים אותנו להיות הורים טובים וקשובים יותר, תודה על קיומם של אנשי מקצוע מסורים לשליחותם, תודה על רשת הביטחון והתמיכה המשפחתית, תודה על ניצוצות תקווה, תודה על שעות שינה ועל הפוגות.
עלתה לרשת הרצאה שלי על תרגום ריתמי של שירים (songs & poems) לעברית, בדגש על שירים מושרים, במסגרת יום העיון של תוכנית התרגום בבית ברל (התקיים ב-18 במאי 2021), שבראשה יהודית רובנובסקי-פז.
מה *מרוויח* שיר כשהוא חוצה אוקינוס? מה חופש הפעולה של מתרגמים? למי שומרים אמונים בתרגום? ריבוי מתרגמים – לשם מה?
לפניי במושב הרצו ד"ר חמוטל בן-דב, ממייסדות הוצאת הספרים והמשחקים – "דוב לדעת", על אתגרי תרגום משחקים, וליאת טאוב, על אתגרי תרגום קעקועים.
הספר הזה הוא בשבילי – מקרב, ונדבי בשבילי הוא אמן שהוא גם מקרב וגם קרוב. מקרב – ולראייה מי שמשתתפים כאן והקולות ששמענו והמאזינים, וקרוב – זו החוויה שלי את הספר. אני מרגיש קרבה לכל שיר, אני מרגיש קרבה למשורר, אני מוצא את עצמי בשירים האלה, בכולם, ממש ככה. אני מוצא חווייה משותפת. אני אוהב אמנות קרובה. אני חושב שהופתעתי ואפילו קצת נרתעתי כשראיתי את שם הספר כי הרגשתי שאולי הוא יהיה פנטסטי מאוד ולא תהיה לי דרך לגעת בו, אבל גם שירי הכישוף הם קרובים. כלומר בסופו של דבר אלה באמת הכוכבים שיורדים לתוך השיר והשיר שעולה לכוכבים, ובסופו של דבר יש כאן משורר בשר ודם, אם לעשות פרפראזה על אחד משיריו.
השיר הראשון שאני אקרא נקרא "ביקור במולדת של סבתא (הצעת הגשה)" ואני רוצה לתאר לכם איך קראתי אותו. בלילות הבת שלי מתקשה להירדם. בכל פעם היא מתקשה בצורה אחרת. היא צריכה שישבו לידה, אז אני יושב לידה הרבה זמן ואני לפעמים קורא. אני לא יכול לקרוא ספר, כי צריך להיות חושך, אז אני קורא בטלפון עמודי ויקיפדיה. ואני קראתי את עמוד הויקיפדיה של קרב סטלינגרד, במלואו. זו היתה חוויה איומה ונוראה. ואז יצאתי מהחדר כי היא נרדמה והתיישבתי לקרוא בספר "לצוד מכשפה" של נדבי נוקד, וזה היה השיר.
זה היה השיר, אחרי קרב סטלינגרד. ומיד זה גרם לי לחשוב על איך הייתי קורא את אותו עמוד ויקיפדיה אלמלא היתה לידי ילדה קטנה שנרדמת ושהיא שלי. זה לא רק להביא את הכוכבים לתוך השיר, זה להביא את כל ההיסטוריה ואת החוויה האישית ולכרוך ביניהן בשיר של ארבע שורות, במרובע. שני ליטר בירה – שוב הרגשתי נורא קרוב. כשאני ביקרתי באושוויץ, כולנו – אם ביקרנו באושוויץ, אם היינו באיזה טיול או מסע בעקבות ההיסטוריה הזו, היינו בפולין ושתינו בירה, זה פשוט בלתי נמנע, וזה חלק מהחוויה המאוד יומיומית שאנחנו חווים עם ההיסטוריה הזאת. זה פשוט היה לי שיר נורא נורא נורא חזק. הוא היה לי קרוב ברמה ההיסטורית.
השיר השני הוא שיר קרוב, אני לא יודע להסביר למה הוא קרוב, אבל הוא מרגיש קרוב, ואני חושב שאני בטח לא היחיד שקורא אותו כך. זה השיר "אני מסיר חלודה"
שוב, אני לא יודע למה השיר הזה מרגיש לי כל כך קרוב. זה השיר שמרגיש לי הכי קרוב מכל השירים בספר. אף פעם לא הסרתי חלודה משום דבר. אני לא יודע אם זה שיר על הסרת חלודה, או על משהו שהסרת החלודה היא המטפורה לו. ואולי זה העניין, כמו שאמרה נעם [פרתום] וכמו שאמרה טל [ניצן] יש כאן תקשורת עם משוררים אחרים, תקשורת מודעת, יש כאן את הכתם על הקיר של אבידן. זה מתחבר לי לשיר נורא מוזר של לואי אראגון, שהופיע באנתולוגיה של שירת דאדא וסוריאליזם (שהופיעה בעברית), שיר שהמילה היחידה בו היא "התריס" – "התריס, התריס, התריס / התריס, התריס, התריס, התריס…". אני ממש מרגיש אני יכול להכניס את התריס הזה בין הכותרת של "אני מסיר חלודה" לתחילת הסרת החלודה וזה משלים אותו ואני חושב שזה מה שקורה כאן, זוהי הסיבה שהשיר הזה מרגיש קרוב. הוא נכנס בצורה מושלמת לחוויה השירית שלי כקורא ושל אחרים כקוראים. הוא פשוט מצטרף ליתר השירים היוצאים מן הכלל שקראנו בימי חיינו – והוא יישאר שם. הוא יישאר במחשבות שלנו, שלי לפחות, לעוד הרבה זמן.
והשיר האחרון הוא פשוט שיר קרוב ברמה הרגשית, שאני לא חושב שאפילו יש צורך להסביר למה הוא קרוב.
זה השיר על סבא, ויש בספר גם שיר על סבתא ["טפטוף סתווי" – נ.נ.], והדרך הזאת לבטא אובדן בדרך שהיא כל כך "שם", שהאובדן הוא כל כך נוכח, ומצד שני נסתר, הסיפור הוא על הגלגלים, לא על סבא, וסבא מצטרף בסוף, יש כאן איזושהי קריצה להצגה הפוכה לחלוטין של חוויית השכול, שהיא השורה הראשונה מתוך "הזר" של אלבר קאמי, שהוא אומר – אתמול מתה אמא, או אולי היום, אי אפשר לדעת, קיבלנו מכתב מבית האבות… אמך נפטרה, אי אפשר לדעת אם זה אתמול או היום"… "זו היתה הדרך לפגישה האחרונה / או אולי הדרך בחזרה ממנה", הבאנאליזציה כאילו של חוויה רגשית אדירה מנכיחה את החוויה הרגשית האדירה. אני התאבלתי על סבא של נדבי בשורה האחרונה ועל סבתא שלו בטפטוף של השיר האחר ויחד עם זה על סבא וסבתא שלי וזה היה לי מאוד מאוד קרוב.
____________________________________
השקת הספר "לצוד מכשפה" מאת נדבי נוקד נערכה ב-11.11.20 באירוע זום של חנות הספרים סיפור פשוט.
אפתח בזה שזה אושר גדול להיות פה עם כולכם, בייחוד אחרי שבוע של אשפוז וניתוק מהחיים, וזה ממש מרונן לב – איזה כיף.
נדבי, הספר שלך מענג. אין לזה מילה אחרת בעיניי. ועם זאת – הוא עשה לי חיים די קשים היום, אני חייבת להודות. קראתי אותו אי-אז כששלחת לי אותו לפני תשעה-עשרה חודשים BC – "בּיפוֹר קורונה", ושאבתי אותו פנימה עוד אז. ואז השאלתי אותו לתלמיד ובינתיים הוא תועה לירושלים. היום, בטלטלות הדרך קראתי שוב את כל הספר. אני לא טיפוס מינימליסט בשום צורה, אבל זה מין ספר שעולה על גדותיו. אתה סוג של רב-מג של מילים, ומעבר לכך אמן של מסכות והתחזות א-לה פרננדו פסואה, ריקרדו ריש ואחיהם. יש בספר לפחות ארבעה משוררים מובחנים (אולי ספרתי חמישה). ארבעה צלולים בבירור: המשורר הטכנולוגי – משורר המכונות והמחשבים, משורר המטא – משורר המשוררים, שעסוק ולכוד כל כולו בשאלות גבוהות שקשורות למלאכת השירה עצמה, משורר התרגום – עיסוק לא פחות רב-ערך מבחינתו, משורר החלל והקוסמולוגיה, האסטרופיזיקה והכוכבים. הם שונים מאוד זה מזה ולא ברור עד הסוף איך כל הפרסונות האלה מצליחות, באיזה קרנבל קונדסי נורא עשיר, להתלכד ולדור תחת אותה כריכה בספר הזה. וזה קורה, וזה די מסחרר וזה די חירפן והיפנט אותי היום באותה נסיעת מונית המזעזעת בדרך הביתה. אמרתי לעצמי, איך בנאדם אמור לקמפרס את עצמו לבחירה של שלושה שירים. יש פה כל כך הרבה פרסונות.
השיר הראשון הוא יותר חושני, נוסטלגי – "צוף". נורא יפה, נורא רגשי, נורא סנטימנטלי. מדבר בפני עצמו.
יש משהו מסחרר ומרשים ומעורר השתאות בחוסר הפשרנות הזה, בלהיות יוצר שהוא אקלקטי ושחיים בו כל מיני קולות והוא לא מקפד אף אחד מהם, ונותם לכולם להתקיים בעת ובעונה אחת.
השיר הבא שאני רוצה לקרוא הוא בעיניי מופת של ארכיטקטורה מוזיקלית וקצבית. הוא ממש מרשים במצלוליות ובבנייה הרטורית והמוזיקלית שלו. יש בו משחקיות כמעט "שֶל סירברסטיינית". שיר נורא מרשים בהעמדה שלו. נקרא "שתי אהבותי". טל קודם דיברה על הארי פוטר. נדב הלפרין דיבר על האלכימיה – זו פרסונה נוספת, זה משורר נוסף – משורר האלכימיה, משורר הכשפים, המשורר שצד מכשפות.
זה שיר שמזגזג בין או מנסה ליישב בין שתי הפרסונות האלה – בין השירה לכשף, שהן כמובן די קרובות.
איזה שיר זה! כלומר, איזה שיר וירטואוזי מהמם! זה ממש שיר של קונטרפונקט. זה שיר שהוא פרקטיקלי מוזיקה, מוזיקה בלשון גרידא אבל מלאכת מחשבת של אריינג'מנט, של קומפוזיציה. מאוד מעורר השתאות. אין הרבה כאלה בעברית. כלומר, יש אלתרמן, אבל פה זה באמת משהו קונטרפונקטי סופיסטיקייטד יותר, כמעט ג'אז. זה כמו להשוות בין אלתרמן לקולטריין. זה לא מאותו עולם.
השיר האחרון שאני אקרא הוא "ערפילית ראש הסוס". באמת נורא רציתי לייצג את התשוקה שלך לחלל. ההיקסמות, הפסינציה מגרמי שמיים ומאסטרונומיה – משחקת תפקיד, אבל אני חושבת שבעומק החדווה המחוללת העיקרית של השיר הזה, כמו של כל שירי הספר, הייתי מרחיקה לכת ואומרת, זו תשוקה לשונית יוקדת מאוד חזקה, שהיא בעיני המנוע המפעיל שלך.
מה שבאמת הדליק אותך, מעבר לחלל, זה פשוט השם – ערפילית ראש הסוס. איזה שם אקזוטי ומשונה. איך יכול משורר, שיש לו גם היקסמות מחלל, שלא לכתוב שיר על כזו תופעה חללית. אין אפשרות כזו. כמו שנדבי עצמו אומר – הציוריות המופלאה של המילה ערפילית – It’s too pretty not to write about it, זה יפה מכדי לא לכתוב על זה. יש לך את הקריצה הכמעט "רחל חלפית", פסינציות, לקחת טרמינולוגיות מעולם המדע, מעולם האסטרונומיה – ולהפוך אותם לפואטיקה צרופה.
אני, מטבעי, מחפש במרחב אנשים שהם סוכני תרבות, אנשים שלא רק כותבים שירה או קוראים שירה, אלא שחשוב להם שלדבר הזה יהיה מקום במרחב, והם רואים את עצמם כשליחים לעסוק בזה, לדבר על זה, שיהיה מקום לשירה, לספרות, לתרבות, שזה יתפוס נתח מסוים, כי נדמה שהנתח שהלכי הרוח האלה תופסים אצלנו כחברה, כבני אדם, הולכים ומצטמצמים. לכן, אנשים כמו נדבי, עוד לפני השירה שלהם עצמם, הם אנשים שעושים דבר גדול בעולם.
אתחיל מלקרוא שיר קצר מתוך הספר ואומר עליו כמה דברים.
השיר הזה – יש בו שני דברים. הוא שיר לכאורה מאוד פשוט, אבל הפשטות היא הקסם שלו. יש בו שני דברים שמאפיינים את כל הספר, לצוד מכשפה: מינימליזם ועדינות, ושני הדברים קשורים זה בזה. כדי להיות מינימליסט אתה צריך מגע עדין במילים. אם המגע שלך במילים הוא גס או אגרסיבי מדי – אתה צריך הרבה מילים, המון מילים כדי לומר את מה שאתה רוצה לומר, חייב המון סופרלטיבים. נדבי עושה משהו, שהוא סימן לשירה שיודעת את עצמה. כמו באוכל, אתה לא צריך לשפוך המון תבלינים, כי אם תעשה את זה לא יישאר שום טעם.
נפרדנו, כשירה עברית, ממי שלימד אותנו לכתוב מינימליזם עדין בעברית עכשווית, לא להכביר [נתן זך – נ.נ.]. יש הרבה שירים כאלה בספר. שלושת השירים שאקרא – יש בהם עדינות וידיעה שמספיק דימוי אחד קטן כדי לומר הרבה מאוד. וזה מה ששירה עושה – לוקחת איזשהו רגע, הרגע הפשוט ביותר, הרגע היומיומי ביותר, וממנו אתה מבין שהיומיום מתעלה לדברים אחרים ומקיף שאלות הרבה יותר גדולות.
אני חושב שהשיר הזה, שהוא שיר נפלא בעיניי, תופס בעצם את מעשה השירה באופן מדויק מאוד, וגם קצת מכיל בתוכו את כל הספר של נדבי. אני רוצה להתמקד במיוחד בבית השני: "משוררים הם קצת אסטרופיזיקאים / אחרת אין אפשרות … וחייו ומותו של כוכב". הבית הזה הוא הגדרה יפה למה ששירה עושה, למה שנדבי עושה, במיוחד הדימוי "מבטאים לפעמים את אהבתם בטבעת שיסודה בחייו ומותו של כוכב".
אולי זו המערכת ששירה מפעילה, ששירה מאז ומתמיד הפעילה: לדבר על הדברים האנושיים, על החיים האנושיים, באמצעות הכוכבים. כוכבים, מאז ומתמיד, היסטורית, תרבותית, היו סמל למשהו נשגב, למשהו גדול מאיתנו, למשהו רחוק מאיתנו. ודווקא על היומיום כאן על פני האדמה משוררים מדברים באמצעות הכוכבים. אבל הם גם עושים משהו הפוך. את היומיום הם מדברים באמצעות הכוכבים – ואת הכוכבים מכניסים ליומיום. המשוררים מעלים את היומיום ומורידים את הכוכבים.
את שני הצדדים של המעשה הזה אפשר לראות בספר, לאורך כל "לצוד מכשפה" הדברים הגדולים הופכים להיות מאוד יומיומיים לפעמים, מצד שני יש את הרומנטיקה. נדבי הוא רומנטיקן. משוררים הם גם אלכימאים. יש פה אמון בכוח של שירה – אלכימיה ואסטרופיזיקה. גם בסוף, כשלכאורה מדברים על משוררים כעל חסידים שוטים, בעיניי זה דיבור של "חסידים שוטים, אבל לפניך".
זה קשור למה שאמרתי בתחילת דברי על נדבי כסוכן תרבות. הוא מהאנשים שבאמת מאמינים בכוח של שירה, בחשיבות של זה, בזה שזה פועל ומפעיל. אני מניח שזה מניסיון אישי. אני בטוח שעבור נדבי השירה היא דבר עצום. גם השירה שלו וגם של אחרים. אולי הבעיה שלנו כשירה עברית היא שיותר מדי משוררים קוראים רק את השירה של עצמם. אז מתרגמים הם אלה שמלמדים אותנו שאסור לנו לקרוא רק את השירה של עצמנו.
אסיים עם שיר שמבטא קצת את התקופה שאנחנו נמצאים בה ומדבר על השירה כמגפה. הוא מדבר על רגש, על קול בכי, שמוליד שירה. משוררים, את קול הבכי הזה, הם לא רק מנסים להסתיר, הם הולכים אחר כך ומעלים אותו על דף. לכן השיר הזה – "נחבא", אפשר לראות אותו כדיבור על השירה כמגפה.
כולם משתעלים, השאלה אם אתה מוכן אחר-כך להכניס את השיעול הזה לדף או שאתה רק מנסה להסוות אותו. בעצם השיר הזה אומר – את קול הבכי של החיים שלי אני לא רק מסווה, אני גם כותב בשיר. ואפשר להדביק אנשים בשירה – וצריך. זה מה שנדבי מנסה לעשות.
קודם כל, אני רוצה לברך את נדבי על פרסום הספר המופלא שלו. ולהודות לו על ההזמנה להשתתף באירוע הזה ולהגיד כמה מילים על "לצוד מכשפה".
לפני מספר שנים ערן הדס הזמין אותי להציג הרצאה בגלריה בנימין בתל אביב, כחלק מסדרה שהוא אירגן שם בתור משורר הבית. דיברתי על "תרגום קיצוני" ובמיוחד על מְגַמות תרגום בשירה אמריקאית והנטייה שראיתי אצל כמה משוררים אמריקאיים לטשטש את הקו בין כתיבה מקורית לתרגום. הטשטוש הזה מייצג את מה שקראה לו המשוררת הקנדית אן קארסון ״התהום חַסרַת־הקַרקַעית״ שבה המשורר עומד בִפְנֵי במילותיה ״הפער בין המילה שבה אתה נמצָא וּבין המילה שאליה אינך יכול להגיע״* מספר שירים על תרגום – תרגום כנושא ותרגום כתֵימה, אך גם, תרגום כמעשה יצירתי. היחס הזה נאמר בִמְפוֹרש בשיר אלף עשרים וארבע סיבות, בשיר זה השורות "לא רק לכתוב שירה / אלא גם לתרגם שירה" קשורות באופן מאד משמעותי בעיניי.
בדקדוק העברי, מילים אלו — לא רק…אֶלָא גם –ידועות כמילות קישור, והמשפט שבו הן מופיעות הוא משפט מְאוּחֵה. ולמרות שאני אוהבת את הדימוי שזה יוצר, כדוברת אנגלית ומתרגמת לאנגלית אני גם פונה למונח המקביל בדקדוק האנגלי: correlative conjunction. באנגלית המילה correlative מחזירה אותנו למילה הלטינית relatus שפירושה ״בני משפחה״. נדבי מציב כתיבה ותרגום במערכת יחסים דקדוקית זו, וכך מסמן ששירה ותרגום הם כמין זוג – זוג משפחתי – אך שונים כמו שני אחים מאותה משפחה שונים זה מזה. לא רק…אלא גם הן מילים שיוצרות מקבילוּת, ונדבי מפרק את המשפט לשתי שורות כדי להבהיר את היחס הזה. כמו שני קווים מקבילים, יש כמין מִרווח ביניהם, אך בספר שלו, נדבי בוחן את המרחק שנפתח שם – לפעמים מתחיל לסגור אותו, עד שהמרווח כמעט, כמעט נעלם.
זה לא מקרי שהשיר הזה, כמו השיר "תַרגום", מזכיר את המשורר חזי לסקלי. בשירים של לסקלי הדברים -כלומר המילים – נמצאים תמיד במצב של גִלגול. שיר של לסקלי יכול להתחיל בתפוח שהופך בסוף השיר לצָמִיד. שיר של משורר שמעולם לא היה קיים הופך לאמיתי בתרגום. הבנה זו של כוח התרגום ליצור עולמות, משוררים, ושירים מתגבשת בשתי שורות מהשיר "תרגום", שבו נדבי מצהיר כי "תרגום חייב להאמין שהוא מקור / וּמקורי.״
אם משוררים הם אלכִימָאִים, כך נפתח השיר "משוררים", זה בגלל שהם מבינים שהשירים שהם יוצרים מובילים את האפשרות להפוך למשהו אחר. הם מאמינים — וכאן אני משכתבת את השורות של נדבי— הם מאמינים ש"שיר הוא תַרגום / וגם תִרגומי" – תרגום אינו רק יַעַד או מוּשָא ישיר אלא גם הזמנה, הזמנה להתקרב לתהום שבה אפשר ללמוד משהו על השפה ועל השירה. ומתהום זו אני מביאה לנדבי את התרגום שלי של אלף עשרים וארבע סיבות [התרגום מוצג ומוקרא בסוף סרטון הוידאו – נ.נ.].
*הציטוט לקוח מתרגום מאמר של פרופ' ג'ייקובס בנושא (תרגום: יואל הנרי טייב)
_______________________________
השקת הספר "לצוד מכשפה" התקיימה באירוע זום של חנות הספרים סיפור פשוט בתל אביב ב-11.11.2020.
פרופ' אדריאנה ג'ייקובס מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד ומתרגמת שירה עברית עכשווית.
נדבי נוקד - שירים ותרגומים 