מאת נדבי נוקד

בָּרוּר, גַּם אֲנִי פּוֹחֵד לָמוּת
לַחְדֹּל, לְהַפְסִיק
לְהֵעָטֵף מִכָּל עֵבֶר בִּירֹקֶת חֲרִיצֵי הַמִּרְצָפוֹת
אֲבָל בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֲנִי מַצְלִיחַ לִשְׁכֹּחַ אֶת פַּחַד הַמָּוֶת הַהוּא
כְּשֶׁמִּשְׁתַּלֵּט עָלַי זֶה הַלֵּילִי
הַיּוֹמְיוֹמִי
וַאֲנִי אוֹתוֹ יֶלֶד בֵּן שָׁלֹשׁ אוֹ שֶׁבַע
שֶׁעוֹמֵד בְּפִנַּת הַמִּסְתּוֹר בַּמִּסְדְּרוֹן
לְיַד מִתְלֵה הַמְּעִילִים וְהַדֶּלֶת הַחוֹרֶקֶת
וּמוֹנָה בִּכְאֵב אֶת כָּל הַפְּלָאִים שֶׁאַפְסִיד
בְּרֶגַע שֶׁאֶכָּנַע וְאֵלֵךְ סוֹפְסוֹף לִישֹׁן