יש משהו מאוד נעים בהשתתפות בחגיגה של ספר שיש לו רוח כל כך עצמאית וכל כך רעננה ושסולל לעצמו את הדרך שהוא הולך בה, ושלא ממש מתחשב בדרך שהציעו לו אחרים. באופן נרקיסיסטי להפליא בחרתי בשני שירים שנוגעים לי ישירות – על תרגום ועל מְשׁוֹרְרוּת.
השיר הראשון שאתייחס אליו הוא השיר תרגום, שכמו שמציין נדבי הוא נכתב בעקבות, או מתכתב עם, השיר הידוע של חזי לסקלי שירה (חייבת). אקרא כמה שורות מתוך השיר של לסקלי כדי להראות קצת את היחסים שהשיר של נדבי מכונן איתו. היחסים האלה מתקיימים בכמה מישורים, שאחד מהם הוא באמת היחס שבין תרגום – השיר של נדבי – ושירה – השיר של לסקלי. השיר של לסקלי נפתח בשורות מאוד מאוד ידועות:
שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר. \ לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר \ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַגֶּרֶב שֶׁגָּרַם \ לַקִּלְקוּל.
ולקראת סוף השיר –
שִׁירָה חַיֶּבֶת… לִבְגֹּד בְּעַצְמָהּ
השיר של נדבי על התרגום מתעסק הרבה בנושא של נאמנות ובגידה, נושא אינהרנטי לתרגום – "Traduttore, Traditore", וגם שוב מתוך קריצה לשיר של לסקלי. הוא טוען באופן מתריס שתרגום צריך להיות נאמן לעצמו, ואת הנאמנות הזו הוא מדגים בשלל בגידות לכאורה. הוא ישנה את מינו ואת מגדרו וימיר את דתו וכו', אבל איכשהו מכוח האנרגיה הפואטית של השיר הזה, כל הפרדוקסים הללו שכאילו מתנגשים – גם בתוך עצמם וגם זה בזה – מכוננים איזו הרמוניה שבסופו של דבר לא זוקפת שום גבה ביחס לנאמנות ולבגידה שבתרגום.
כדי להדגים את הרעננות שדיברתי עליה, ראו את שלל הרפרנסים שיש בתוך השיר הזה, למשל – התעתקות. לדבר על תרגום במובן של התעתקות – בשבילי התעתקות זה כמובן – הארי פוטר. או הפועל החדש – להתקנפט (משורש הפועל הידוע – קונפטי), תראו איך הוא כותב אינספור – n-ספור.
תַּרְגּוּם (בעקבות "שירה" / חזי לסקלי)
גַּם תַּרְגּוּם חַיָּב לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר.
הוּא אֵינוֹ יָכוֹל
לְהִתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי מְכוֹנַת כְּבִיסָה
שֶׁל מִלִּים וּמַשְׁמָעוּת
בְּטַעֲנָה שֶׁהוּא רַק תַּרְגּוּם.
הוּא חַיָּב לְהִשְׁתּוֹרֵר
כְּאִלּוּ לְפָנָיו לֹא נִכְתַּב דָּבָר.
הוּא חַיָּב לְהַאֲמִין שֶׁהוּא מָקוֹר,
וּמְקוֹרִי,
וְאִם הוּא רוֹצֶה,
הוּא יָכוֹל לְהִגָּזֵר,
וּלְהִדָּבֵק לַזְּמַן,
וּלְהִדָּבֵר עִם הַמָּקוֹם,
וּלְהִזְדַּמְזֵם בְּסֻלָּמוֹת חֲדָשִׁים,
וּלְכַנֵּס לְתוֹכוֹ פִּסּוֹת עוֹלָם שֶׁלֹּא הָיוּ קַיָּמוֹת קֹדֶם,
וּלְהַטּוֹת נְהָרוֹת,
וְלַעֲטוֹת נְעוּרִים,
וּלְשַׁיֵּף הָרִים,
וּלְהָפִיק צְלִילִים שֶׁאֵינָם רַק הֵדִים וּצְלָלִים,
וּלְנַכֵּשׁ עַצְלָנוּת וְשַׁמְרָנוּת,
כִּי
אָסוּר, אָסוּר, אָסוּר לוֹ
לְהִתְנַהֵג יָפֶה מִדַּי,
וְלִשְׁמֹר אֱמוּנִים רַק לְשֵׁם שְׁמִירַת הָאֱמוּנִים.
אִם כְּבָר,
עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן לְעַצְמוֹ
בְּכָךְ שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן
לַמִּלָּה,
לַמּוּזִיקָה שֶׁל הַמִּלָּה
וְלָאֱנוֹשׁוּת הַחֲדָשָׁה, שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ בַּשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה.
וְיִתָּכֵן שֶׁהוּא יַחְלִיף בַּדֶּרֶךְ
כְּלֵי תַּחְבּוּרָה,
וְכִוּוּנֵי נְסִיעָה,
וּבִגְדֵי טֶקֶס,
וִישַׁנֶּה אֶת מִינוֹ וְאֶת מִגְדָּרוֹ,
וְיָמִיר אֶת דָּתוֹ וְאֶת כַּסְפּוֹ,
וְיֵצֵא לָעוֹלָם חֲסַר כֹּל,
כְּדֵי לִמְצֹא דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה לַחֲלוּטִין לוֹמַר אֶת עַצְמוֹ לָרִאשׁוֹנָה.
וְהוּא יָכוֹל גַּם לַעֲבֹר טֵלֶפּוֹרְטַצְיָה, הִתְעַתְּקוּת – דֶּרֶךְ מִנְסָרָה,
וּלְהִתְרַסֵּק לְמִסְפָּר אַקְרָאִי שֶׁל רְסִיסִים,
וּלְהִתְנַסֵּר בִּידֵי מְשׁוֹרְרִים,
וְלִסְפֹּג קְלִיעֵי רוֹבֵה צַיָּדִים
כְּדֵי לְהִתְקַנְפֵט בַּעֲנַן אוֹתִיּוֹת מְעֻרְבָּל,
אוֹ לְהִתְחַקּוֹת אַחַר מַסְלוּלָן הַלִּירִי שֶׁל חִפּוּשִׁיּוֹת עֵץ,
אוֹ לְהִסְתַּחְרֵר n-סְפוֹר פְּעָמִים בִּמְכוֹנָה,
אוֹ לְהֵרָקֵב בַּאֲגַרְטָל בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה
עַד שֶׁיִּדְלֶה מֵעַצְמוֹ מַהוּיוֹת חֲדָשׁוֹת.
תַּרְגּוּם הוּא קֹדֶשׁ שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּתָב.
הוּא מְכוֹנַת הַזְּמַן
וְהַחֲלָלִית שֶׁל הַשִּׁיר.
הוּא צִיר הַהִתְפַּתְּחוּת שֶׁל חַיָּיו
השיר השני שבחרתי הוא שיר אהבה למשוררות. זה באמת שיר אהבה מלא קסם. כמו שנדבי מבהיר בשורה הראשונה, הוא אוהב את המשוררות שלו בשר ודם. הן לא גיבורות הרואיות, דרמטיות, גדולות מהחיים, רומנטיות. הן לגמרי לגמרי נטועות במציאות האפרורית, ודווקא מתוך כך הן גיבורות. הן מנהלות מאבקים יומיומיים כדי להצליח לשמר את האיכות של המְשׁוֹרְרוּת בתוך המציאות האנטי-משוררית.
מי שממסגר את הדיבור על המשוררות הוא הדובר, כלומר, הוא בעצמו משורר בשר ודם. בפתיחה שציטטתי, את ה"אוהב" הוא כותב בצורה אדולסצנטית, בלי להגיד "אני". ה-"אני" מפציע רק בסיום, והוא אכן נער – "והנער שאני". הסיום הנפלא הזה מצייר את המשורר הזה, שהוא משורר צעיר – משורר של ספר אחד עד עתה – מתוך כך הוא נער, שמתבונן לא בהערצה ולא באיזו האדרה במשוררות אלא באהבה, באהבה מקסימה של נער.
המאבקים שהזכרתי, שהמשוררות מנהלות כדי להיות משוררות – יש בהם רפרנסים לעולם של מעשיות הילדים, והם מותכים בחומרים עכשויים, שהם לא בדיוק פואטיקה מסורתית או צפויה. שביל הפרורים מעמי ותמי עלול להישאב לתוך פיו של ה-iRobot, צירוף פשוט נפלא, וערמת הקש מעוצלי גוצלי שוכנת ליד ערמת כביסה, שני אלמנטים של ניקיון, של חובות דומסטיות יומיומיות שהן כידוע האויבות הגדולות של ההשראה והמְשׁוֹרְרוּת, ומכאן צומחת אותה גיבורוּת אהובה של המשוררות.
מְשׁוֹרְרוֹת בָּשָׂר וָדָם
אוֹהֵב אֶת הַמְּשׁוֹרְרוֹת שֶׁלִּי בָּשָׂר וָדָם
עִם רְשִׁימַת טוּדוּ לְלֹא תַּחְתִּית, נַיָּד חָבוּט,
תְּשׁוּקָה אֶל הַמִּסְמָךְ הָרֵיק
וְעוֹרְרוּת,
כֵּן, עוֹרְרוּת בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ
אוֹ בֵּין כּוֹסוֹת קָפֶה
אוֹ זִירוֹ
בֵּין נְסִיעוֹת וְטָעוּיוֹת,
בֵּין מִכְתְּבֵי הַלֹּא וּמִכְתְּבֵי הַכֵּן.
דּוֹלְקוֹת אַחֲרֵי עַצְמָן,
בִּזְמַן שֶׁשְּׁבִיל הַפֵּרוּרִים עוֹד לֹא נִשְׁאָב עַל יְדֵי רוֹבּוֹט,
וַעֲרֵמוֹת הַקַּשׁ וְהַכְּבִיסָה נֶעֱרָמוֹת.
הֵן מְלַטְּפוֹת אֶת הָעֱלִי,
מְרַחֲפוֹת
בֵּין אוֹת לְאוֹת.
רְאִי –
הֵן מַפְקִידוֹת אֶת אוֹצָרָן בְּתֵבוֹת מְשֻׁיָּשׁוֹת,
נֶקְטַר מִקְלֶדֶת נְבוּבָה.
וּבָאֲוִיר יֵשׁ עֲיֵפוּת וְרֵיחַ הַיּוֹם־יוֹם,
וְרַחֲשֵׁי דְּבָרִים,
וּמַחְשׂוֹפֵי מִלִּים,
וְהַנַּעַר שֶׁאֲנִי
חוֹמֵק,
שׁוֹתֶה הַכֹּל בְּהִתְחַדְּשׁוּת,
בִּנְשִׁימָה גְּנוּבָה.
________________________________
טל ניצן היא משוררת וסופרת.
השקת הספר "לצוד מכשפה" התקיימה באירוע זום של חנות הספרים סיפור פשוט בתל אביב ב-11.11.2020.
דוברים נוספים באירוע השקת הספר:
ערן הדס – משורר רשת ומרצה
פרופ' אדריאנה ג'ייקובס – מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד ומתרגמת שירה עברית עכשווית
נדב הלפרין – משורר ומגיש התוכנית "אש זרה"
נעם פרתום – משוררת, פרפורמרית, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה
יובל בן-עמי – סופר ומוזיקאי
נדבי נוקד - שירים ותרגומים 