או: כמה מילים על אהבה למוזיקה ועל פחד

הספר "ליקוי מאורות" מאת הדרה לוין ארדי (יצא לאור בשנת 2014 בהוצאת מקף סמיט, בעריכת יואב איתמר) הוא הספר המודפס הראשון שקראתי מזה זמן רב יחסית. אני מתייחס לספר הזה כאן, כי אני חושב שהוא עשוי לעניין יוצרים רבים שנמצאים בדרך – האמנותית והמקצועית. אינני מבקר ספרות, ולכן לא תמצאו בפוסט הזה ניתוח מלומד של 144 דפי הספר. יש כאן רק חוויות אישיות של קורא, שקצת מכיר את התשלום על הבערה היצירתית, את הכמיהה ולעתים גם את הפחד. בשורה התחתונה – זה ספר זריז, קולח, מלא השראה ומחובר לכאן ולעכשיו. מחובר, שזה כואב.

בקצרה

הספר מסופר מנקודת מבטו של יונתן לוינסקי, זמר בן 50 (כותב, מלחין, פסנתרן, פרפורמר), שנושא עליו את עול הלהקה שהוא גורר להופעות, את נטל האלבומים שהוציא (המון אלבומים), את כובד מערכות היחסים שלו ואת הקהילה הלהטב"קית. יונתן לוקח את הקורא לטיול שתוי ומרתק בסמטאות ירושלים, בין נבכי כפתורי הקונסולה של הסאונדמן, בין כרכי חוכמה נידחת שנשכחו מזמן, ואל נקודת התצפית בין מדורי האני-מאמין שלו. תשמעו אותו מדבר על אמנות ועל אנשים כמו גם על תהומות הפחד מכישלון, משכחה, מהאפשרות שיאכזב. המון מוזיקה יש שם, ופחד – אפילו יותר.

רק לא לגמור כמו דוד אבידן

הפחד להישכח מאחור, לגמור כגאון עזוב, שבור וחסר כל, לא לזכות בהערכה שמתורגמת לממשות בעולם החומר (כזו שמאפשרת להמשיך להתקיים, להמשיך ליצור, הרבה לפני ששוקלים לקנות מייבאך או בנטלי) הוא אולי האקורד החזק ביותר בספר, מתחילתו ועד סופו. כמה אלבומים מדהימים צריך אדם להקליט, למקסס, למסטר ולהפיץ, על מנת להצליח בגדול, או לפחות לשרוד בתל-אביב, או בירושלים, לכבוש ת'רדיו ולהישאר שם? התשובה is blowing in the wind כמאמר בוב דילן.

איך זה ששירים דלים ומראה מלבב של אל יווני צעיר עוקפים בדרך לפלייליסט הגלגלצי רפרטואר של שירים חזקים, מרגשים ודוברי אמת? איך אלבום מאסטר-פיס נכשל במכירות שעה שרצועה בינונית זוכה לרמיקסים והשמעות אינספור? הרבה שאלות יש לו.

ומה כבר אפשר למכור לעיתון הנפוץ במדינה בכתבה ה-n+1? רק הצהוב (לא מתפלא יונתן לגלות) מעניין עורכים, בחושבם מה יעניין קוראים. אמנות טובה, ככל הנראה, אינה מספיקה כדי להצדיק כתבה או פוסט, בייחוד כשיונתן יורה צרורות של אלבומים בקצב כה רצחני.

יונתן פוחד גם מהשפעות הגיל, מהגיחוך המדומיין שבאמן נפול-עפעפיים-בלתי-סימטריים העולה על במה בפני קהל עלוב (הוא *עדיין* לא רוקר וינטג' מלא בוטוקס באצטדיון עם 50,000 איש, ומאות מיליונים בניירות ערך). הפחד לא להצליח דוחף אותו – כך הוא מסביר לעצמו – לא להרפות, לא לוותר, להמשיך בכוח, למרות שחשבון הבנק לא עומד בקצב של החלומות, והקנסות על תלייה לא חוקית של כרזות פרסומת להופעה, עולים לעתים על ההכנסות. על הפשקווילים המסיתים בפראות, שמודבקים בכל רחבי עירו – איש אינו משלם כופר.

מעניין שיונתן פוחד מההצלחה כמעט כמו שהוא פוחד מהכישלון. לא בטוח שהוא ידע מה לעשות אם במקרה יום אחד הוא ימצא את עצמו מושמע ללא הרף, ועם חשבון בנק מתנפח. אין לו תכנית מגירה ליום הזה.

מתוך השיר "רק לא לגמור כמו דוד אבידן" מאת הדרה לוין ארדי: "שבכל שער ושער עיתון ועיתון, יראו מי פה המלך מי הגאון, שכתבה כמו שד, כמו פרא אדם, ופחדה מלגמור כמו דוד אבידן, שאמרה ת'אמת ושיקרה כמו מלכה, ושינתה ת'עולם הקטנטן של עצמה"

מעיין הנעורים והקהילה

יונתן מנהל מערכת יחסים עם בחור בשם דייוויד, שצעיר ממנו ב-25 שנים. יונתן, שאהבת דייוויד נפלאתה לו מאהבת נשים, הוא חבר בולט בקהילה ההומו-לסבית (ועוד בירושלים הפתוחה, הליברלית, המכילה, המקבלת) ונדרש לשלם "מס חבר" (חשיפה, נשיאת דגל תמידית, התייחסות לנושא בכל ריאיון) מעת לעת, לאור היותו פרסונה רהוטה ובולטת גם בתעשיית המוזיקה והתרבות.

מערכת היחסים עם דייוויד ועם אקס מיתולוגי בשם דניאל (הצעיר גם הוא, המוצלח ומעורר ההתפעלות והסלידה בו-זמנית) מניעות את העלילה עד לשיאה הדרמטי, שמתרחש סימולטנית עם התרחשויות בצל מצעד הגאווה הירושלמי.

נגיעות אוטוביוגרפיות

עד כמה יונתן לוינסקי הוא הדרה לוין? שניהם אנשי פסנתר, לשניהם רקורד אינסופי של אלבומים, גיל דומה ונקודות ציון נוספות שחופפות. איפה נגמרת המציאות ומתחילה העלילה פרי הדמיון? איפה נגמרת הסופרת ומתחיל העורך? היכן ממשיכה הסופרת? נדמה שהדרה מאפשרת ליונתן לדבר בשמה, כשהוא מביע את פחדיו, תקוותיו, יחסו לתקשורת, יחסו לפלייליסט. לגבי שאר חלקי הפאזל, ישפוט כל קורא על פי הבנתו.

הדרה ויונתן נוגעים בפחד שמשותף ליוצרים רבים – לא להצליח, להצליח ולהישכח, להיות הצלחה רק אחרי לכתם, להיזרק לפח המחזור כגזרי מנשרים מההפגנה או ההופעה דאתמול. מגוון מפואר של טעמי פחד, שבאים לידי ביטוי באופן נפלא ועצוב, ללא פתרון נראה לעין.