נדב הלפרין קורא מתוך "לצוד מכשפה" מאת נדבי נוקד – השקה בסיפור פשוט

אני, מטבעי, מחפש במרחב אנשים שהם סוכני תרבות, אנשים שלא רק כותבים שירה או קוראים שירה, אלא שחשוב להם שלדבר הזה יהיה מקום במרחב, והם רואים את עצמם כשליחים לעסוק בזה, לדבר על זה, שיהיה מקום לשירה, לספרות, לתרבות, שזה יתפוס נתח מסוים, כי נדמה שהנתח שהלכי הרוח האלה תופסים אצלנו כחברה, כבני אדם, הולכים ומצטמצמים. לכן, אנשים כמו נדבי, עוד לפני השירה שלהם עצמם, הם אנשים שעושים דבר גדול בעולם.

אתחיל מלקרוא שיר קצר מתוך הספר ואומר עליו כמה דברים.

מְקַפֵּל

מִדֵּי בֹּקֶר
אֲנִי מְקַפֵּל בַּעֲדִינוּת אֶת שׁוּלֵי הַחַיִּים
בְּתִקְוָה, שֶׁהַיּוֹם
לֹא אֵלֵךְ לְאִבּוּד בְּתוֹכָם.

השיר הזה – יש בו שני דברים. הוא שיר לכאורה מאוד פשוט, אבל הפשטות היא הקסם שלו. יש בו שני דברים שמאפיינים את כל הספר, לצוד מכשפה: מינימליזם ועדינות, ושני הדברים קשורים זה בזה. כדי להיות מינימליסט אתה צריך מגע עדין במילים. אם המגע שלך במילים הוא גס או אגרסיבי מדי – אתה צריך הרבה מילים, המון מילים כדי לומר את מה שאתה רוצה לומר, חייב המון סופרלטיבים. נדבי עושה משהו, שהוא סימן לשירה שיודעת את עצמה. כמו באוכל, אתה לא צריך לשפוך המון תבלינים, כי אם תעשה את זה לא יישאר שום טעם.

נפרדנו, כשירה עברית, ממי שלימד אותנו לכתוב מינימליזם עדין בעברית עכשווית, לא להכביר [נתן זך – נ.נ.]. יש הרבה שירים כאלה בספר. שלושת השירים שאקרא – יש בהם עדינות וידיעה שמספיק דימוי אחד קטן כדי לומר הרבה מאוד. וזה מה ששירה עושה – לוקחת איזשהו רגע, הרגע הפשוט ביותר, הרגע היומיומי ביותר, וממנו אתה מבין שהיומיום מתעלה לדברים אחרים ומקיף שאלות הרבה יותר גדולות.

השיר השני שאני ארצה לקרוא – השיר משוררים.

מְשׁוֹרְרִים

מְשׁוֹרְרִים הֵם קְצָת אַלְכִימָאִים.
אַחֶרֶת 
אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהָבִין אֶת רְצוֹנָם
לַהֲפֹךְ מֻרְכָּב לְפָשׁוּט
וּמְפֹרָק לְמֻרְכָּב.

מְשׁוֹרְרִים הֵם קְצָת אַסְטְרוֹפִיזִיקָאִים.
אַחֶרֶת 
אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהָבִין מַדּוּעַ 
גַּם הֵם מְבַטְּאִים לִפְעָמִים אֶת אַהֲבָתָם
בְּטַבַּעַת שֶׁיְּסוֹדָהּ
בְּחַיָּיו וּמוֹתוֹ שֶׁל כּוֹכָב.

מְשׁוֹרְרִים הֵם חֲסִידִים שׁוֹטִים 
שֶׁל תּוֹרַת הַיַּחֲסוּת הַפְּרָטִית.
אַחֶרֶת
מַדּוּעַ נִדְרֶשֶׁת לָהֶם אֵנֶרְגִּיָּה כֹּה רַבָּה
כְּדֵי לְהָאִיץ בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ לַמְּהִירוּת, 
שֶׁבָּהּ מְטַיֵּל כָּל שְׁבִיב אוֹר מְאֹהָב
וְקַל דַּעַת.

וְאוּלַי הֵם בְּעֶצֶם יְלָדִים קְטַנִּים.
מִתְפַּעֲלִים פַּעַם אַחַר פַּעַם 
מֵעֲטִיפַת הַדְּבָרִים,
שֶׁאֵינָם מְבִינִים.

אני חושב שהשיר הזה, שהוא שיר נפלא בעיניי, תופס בעצם את מעשה השירה באופן מדויק מאוד, וגם קצת מכיל בתוכו את כל הספר של נדבי. אני רוצה להתמקד במיוחד בבית השני: "משוררים הם קצת אסטרופיזיקאים / אחרת אין אפשרות … וחייו ומותו של כוכב". הבית הזה הוא הגדרה יפה למה ששירה עושה, למה שנדבי עושה, במיוחד הדימוי "מבטאים לפעמים את אהבתם בטבעת שיסודה בחייו ומותו של כוכב".

אולי זו המערכת ששירה מפעילה, ששירה מאז ומתמיד הפעילה: לדבר על הדברים האנושיים, על החיים האנושיים, באמצעות הכוכבים. כוכבים, מאז ומתמיד, היסטורית, תרבותית, היו סמל למשהו נשגב, למשהו גדול מאיתנו, למשהו רחוק מאיתנו. ודווקא על היומיום כאן על פני האדמה משוררים מדברים באמצעות הכוכבים. אבל הם גם עושים משהו הפוך. את היומיום הם מדברים באמצעות הכוכבים – ואת הכוכבים מכניסים ליומיום. המשוררים מעלים את היומיום ומורידים את הכוכבים.

את שני הצדדים של המעשה הזה אפשר לראות בספר, לאורך כל "לצוד מכשפה" הדברים הגדולים הופכים להיות מאוד יומיומיים לפעמים, מצד שני יש את הרומנטיקה. נדבי הוא רומנטיקן. משוררים הם גם אלכימאים. יש פה אמון בכוח של שירה – אלכימיה ואסטרופיזיקה. גם בסוף, כשלכאורה מדברים על משוררים כעל חסידים שוטים, בעיניי זה דיבור של "חסידים שוטים, אבל לפניך".

זה קשור למה שאמרתי בתחילת דברי על נדבי כסוכן תרבות. הוא מהאנשים שבאמת מאמינים בכוח של שירה, בחשיבות של זה, בזה שזה פועל ומפעיל. אני מניח שזה מניסיון אישי. אני בטוח שעבור נדבי השירה היא דבר עצום. גם השירה שלו וגם של אחרים. אולי הבעיה שלנו כשירה עברית היא שיותר מדי משוררים  קוראים רק את השירה של עצמם. אז מתרגמים הם אלה שמלמדים אותנו שאסור לנו לקרוא רק את השירה של עצמנו.

אסיים עם שיר שמבטא קצת את התקופה שאנחנו נמצאים בה ומדבר על השירה כמגפה. הוא מדבר על רגש, על קול בכי, שמוליד שירה. משוררים, את קול הבכי הזה, הם לא רק מנסים להסתיר, הם הולכים אחר כך ומעלים אותו על דף. לכן השיר הזה – "נחבא", אפשר לראות אותו כדיבור על השירה כמגפה.

כולם משתעלים, השאלה אם אתה מוכן אחר-כך להכניס את השיעול הזה לדף או שאתה רק מנסה להסוות אותו. בעצם השיר הזה אומר – את קול הבכי של החיים שלי אני לא רק מסווה, אני גם כותב בשיר. ואפשר להדביק אנשים בשירה – וצריך. זה מה שנדבי מנסה לעשות.

נֶחְבָּא

מִדֵּי פַּעַם אֲנִי מִשְׁתַּעֵל
כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַשְׁמִיעַ קוֹל בֶּכִי.
וּסְבִיבִי 
הֲמוֹנֵי מִשְׁתַּעֲלִים,
שֶׁאֵינָם מַבִּיטִים הַצִּדָּה
מַמָּשׁ כָּמוֹנִי.

וְאֵין דֶּרֶךְ לְהַסְווֹת אֶת הַשִּׁעוּלִים,
וְאֵין דֶּרֶךְ לְהַסְווֹת אֶת הַהַסְוָאָה,
וְהַכֹּל גָּלוּי
וְנֶחְבָּא

_________________________

נדב הלפרין הוא משורר ומגיש תוכנית הרדיו "אש זרה".

השקת הספר "לצוד מכשפה" התקיימה באירוע זום של חנות הספרים סיפור פשוט בתל אביב ב-11.11.2020.

דוברים נוספים באירוע השקת הספר:

ערן הדס – משורר רשת ומרצה

טל ניצן – משוררת וסופרת

פרופ' אדריאנה ג'ייקובס – מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד ומתרגמת שירה עברית עכשווית

נעם פרתום – משוררת, פרפורמרית, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה

יובל בן-עמי – סופר ומוזיקאי

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s