נדבי נוקד – שירים ותרגומים

אני, מטבעי, מחפש במרחב אנשים שהם סוכני תרבות, אנשים שלא רק כותבים שירה או קוראים שירה, אלא שחשוב להם שלדבר הזה יהיה מקום במרחב, והם רואים את עצמם כשליחים לעסוק בזה, לדבר על זה, שיהיה מקום לשירה, לספרות, לתרבות, שזה יתפוס נתח מסוים, כי נדמה שהנתח שהלכי הרוח האלה תופסים אצלנו כחברה, כבני אדם, הולכים ומצטמצמים. לכן, אנשים כמו נדבי, עוד לפני השירה שלהם עצמם, הם אנשים שעושים דבר גדול בעולם.

אתחיל מלקרוא שיר קצר מתוך הספר ואומר עליו כמה דברים.

מְקַפֵּל

מִדֵּי בֹּקֶר
אֲנִי מְקַפֵּל בַּעֲדִינוּת אֶת שׁוּלֵי הַחַיִּים
בְּתִקְוָה, שֶׁהַיּוֹם
לֹא אֵלֵךְ לְאִבּוּד בְּתוֹכָם.

השיר הזה – יש בו שני דברים. הוא שיר לכאורה מאוד פשוט, אבל הפשטות היא הקסם שלו. יש בו שני דברים שמאפיינים את כל הספר, לצוד מכשפה: מינימליזם ועדינות, ושני הדברים קשורים זה בזה. כדי להיות מינימליסט אתה צריך מגע עדין במילים. אם המגע שלך במילים הוא גס או אגרסיבי מדי – אתה צריך הרבה מילים, המון מילים כדי לומר את מה שאתה רוצה לומר, חייב המון סופרלטיבים. נדבי עושה משהו, שהוא סימן לשירה שיודעת את עצמה. כמו באוכל, אתה לא צריך לשפוך המון תבלינים, כי אם תעשה את זה לא יישאר שום טעם.

נפרדנו, כשירה עברית, ממי שלימד אותנו לכתוב מינימליזם עדין בעברית עכשווית, לא להכביר [נתן זך – נ.נ.]. יש הרבה שירים כאלה בספר. שלושת השירים שאקרא – יש בהם עדינות וידיעה שמספיק דימוי אחד קטן כדי לומר הרבה מאוד. וזה מה ששירה עושה – לוקחת איזשהו רגע, הרגע הפשוט ביותר, הרגע היומיומי ביותר, וממנו אתה מבין שהיומיום מתעלה לדברים אחרים ומקיף שאלות הרבה יותר גדולות.

השיר השני שאני ארצה לקרוא – השיר משוררים.

מְשׁוֹרְרִים

מְשׁוֹרְרִים הֵם קְצָת אַלְכִימָאִים.
אַחֶרֶת 
אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהָבִין אֶת רְצוֹנָם
לַהֲפֹךְ מֻרְכָּב לְפָשׁוּט
וּמְפֹרָק לְמֻרְכָּב.

מְשׁוֹרְרִים הֵם קְצָת אַסְטְרוֹפִיזִיקָאִים.
אַחֶרֶת 
אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהָבִין מַדּוּעַ 
גַּם הֵם מְבַטְּאִים לִפְעָמִים אֶת אַהֲבָתָם
בְּטַבַּעַת שֶׁיְּסוֹדָהּ
בְּחַיָּיו וּמוֹתוֹ שֶׁל כּוֹכָב.

מְשׁוֹרְרִים הֵם חֲסִידִים שׁוֹטִים 
שֶׁל תּוֹרַת הַיַּחֲסוּת הַפְּרָטִית.
אַחֶרֶת
מַדּוּעַ נִדְרֶשֶׁת לָהֶם אֵנֶרְגִּיָּה כֹּה רַבָּה
כְּדֵי לְהָאִיץ בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ לַמְּהִירוּת, 
שֶׁבָּהּ מְטַיֵּל כָּל שְׁבִיב אוֹר מְאֹהָב
וְקַל דַּעַת.

וְאוּלַי הֵם בְּעֶצֶם יְלָדִים קְטַנִּים.
מִתְפַּעֲלִים פַּעַם אַחַר פַּעַם 
מֵעֲטִיפַת הַדְּבָרִים,
שֶׁאֵינָם מְבִינִים.

אני חושב שהשיר הזה, שהוא שיר נפלא בעיניי, תופס בעצם את מעשה השירה באופן מדויק מאוד, וגם קצת מכיל בתוכו את כל הספר של נדבי. אני רוצה להתמקד במיוחד בבית השני: "משוררים הם קצת אסטרופיזיקאים / אחרת אין אפשרות … וחייו ומותו של כוכב". הבית הזה הוא הגדרה יפה למה ששירה עושה, למה שנדבי עושה, במיוחד הדימוי "מבטאים לפעמים את אהבתם בטבעת שיסודה בחייו ומותו של כוכב".

אולי זו המערכת ששירה מפעילה, ששירה מאז ומתמיד הפעילה: לדבר על הדברים האנושיים, על החיים האנושיים, באמצעות הכוכבים. כוכבים, מאז ומתמיד, היסטורית, תרבותית, היו סמל למשהו נשגב, למשהו גדול מאיתנו, למשהו רחוק מאיתנו. ודווקא על היומיום כאן על פני האדמה משוררים מדברים באמצעות הכוכבים. אבל הם גם עושים משהו הפוך. את היומיום הם מדברים באמצעות הכוכבים – ואת הכוכבים מכניסים ליומיום. המשוררים מעלים את היומיום ומורידים את הכוכבים.

את שני הצדדים של המעשה הזה אפשר לראות בספר, לאורך כל "לצוד מכשפה" הדברים הגדולים הופכים להיות מאוד יומיומיים לפעמים, מצד שני יש את הרומנטיקה. נדבי הוא רומנטיקן. משוררים הם גם אלכימאים. יש פה אמון בכוח של שירה – אלכימיה ואסטרופיזיקה. גם בסוף, כשלכאורה מדברים על משוררים כעל חסידים שוטים, בעיניי זה דיבור של "חסידים שוטים, אבל לפניך".

זה קשור למה שאמרתי בתחילת דברי על נדבי כסוכן תרבות. הוא מהאנשים שבאמת מאמינים בכוח של שירה, בחשיבות של זה, בזה שזה פועל ומפעיל. אני מניח שזה מניסיון אישי. אני בטוח שעבור נדבי השירה היא דבר עצום. גם השירה שלו וגם של אחרים. אולי הבעיה שלנו כשירה עברית היא שיותר מדי משוררים  קוראים רק את השירה של עצמם. אז מתרגמים הם אלה שמלמדים אותנו שאסור לנו לקרוא רק את השירה של עצמנו.

אסיים עם שיר שמבטא קצת את התקופה שאנחנו נמצאים בה ומדבר על השירה כמגפה. הוא מדבר על רגש, על קול בכי, שמוליד שירה. משוררים, את קול הבכי הזה, הם לא רק מנסים להסתיר, הם הולכים אחר כך ומעלים אותו על דף. לכן השיר הזה – "נחבא", אפשר לראות אותו כדיבור על השירה כמגפה.

כולם משתעלים, השאלה אם אתה מוכן אחר-כך להכניס את השיעול הזה לדף או שאתה רק מנסה להסוות אותו. בעצם השיר הזה אומר – את קול הבכי של החיים שלי אני לא רק מסווה, אני גם כותב בשיר. ואפשר להדביק אנשים בשירה – וצריך. זה מה שנדבי מנסה לעשות.

נֶחְבָּא

מִדֵּי פַּעַם אֲנִי מִשְׁתַּעֵל
כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַשְׁמִיעַ קוֹל בֶּכִי.
וּסְבִיבִי 
הֲמוֹנֵי מִשְׁתַּעֲלִים,
שֶׁאֵינָם מַבִּיטִים הַצִּדָּה
מַמָּשׁ כָּמוֹנִי.

וְאֵין דֶּרֶךְ לְהַסְווֹת אֶת הַשִּׁעוּלִים,
וְאֵין דֶּרֶךְ לְהַסְווֹת אֶת הַהַסְוָאָה,
וְהַכֹּל גָּלוּי
וְנֶחְבָּא

_________________________

נדב הלפרין הוא משורר ומגיש תוכנית הרדיו "אש זרה".

השקת הספר "לצוד מכשפה" התקיימה באירוע זום של חנות הספרים סיפור פשוט בתל אביב ב-11.11.2020.

דוברים נוספים באירוע השקת הספר:

ערן הדס – משורר רשת ומרצה

טל ניצן – משוררת וסופרת

פרופ' אדריאנה ג'ייקובס – מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד ומתרגמת שירה עברית עכשווית

נעם פרתום – משוררת, פרפורמרית, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה

יובל בן-עמי – סופר ומוזיקאי

קודם כל, אני רוצה לברך את נדבי על פרסום הספר המופלא שלו. ולהודות לו על ההזמנה להשתתף באירוע הזה ולהגיד כמה מילים על "לצוד מכשפה".

לפני מספר שנים ערן הדס הזמין אותי להציג הרצאה בגלריה בנימין בתל אביב, כחלק מסדרה שהוא אירגן שם בתור משורר הבית. דיברתי על "תרגום קיצוני" ובמיוחד על מְגַמות תרגום בשירה אמריקאית והנטייה שראיתי אצל כמה משוררים אמריקאיים לטשטש את הקו בין כתיבה מקורית לתרגום. הטשטוש הזה מייצג את מה שקראה לו המשוררת הקנדית אן קארסון ״התהום חַסרַת־הקַרקַעית״ שבה המשורר עומד בִפְנֵי במילותיה ״הפער בין המילה שבה אתה נמצָא וּבין המילה שאליה אינך יכול להגיע״* מספר שירים על תרגום – תרגום כנושא ותרגום כתֵימה, אך גם, תרגום כמעשה יצירתי. היחס הזה נאמר בִמְפוֹרש בשיר אלף עשרים וארבע סיבות, בשיר זה השורות "לא רק לכתוב שירה / אלא גם לתרגם שירה" קשורות באופן מאד משמעותי בעיניי.

בדקדוק העברי, מילים אלו — לא רק…אֶלָא גם –ידועות כמילות קישור, והמשפט שבו הן מופיעות הוא משפט מְאוּחֵה. ולמרות שאני אוהבת את הדימוי שזה יוצר, כדוברת אנגלית ומתרגמת לאנגלית אני גם פונה למונח המקביל בדקדוק האנגלי: correlative conjunction. באנגלית המילה correlative מחזירה אותנו למילה הלטינית relatus שפירושה ״בני משפחה״. נדבי מציב כתיבה ותרגום במערכת יחסים דקדוקית זו, וכך מסמן ששירה ותרגום הם כמין זוג – זוג משפחתי – אך שונים כמו שני אחים מאותה משפחה שונים זה מזה. לא רק…אלא גם הן מילים שיוצרות מקבילוּת, ונדבי מפרק את המשפט לשתי שורות כדי להבהיר את היחס הזה. כמו שני קווים מקבילים, יש כמין מִרווח ביניהם, אך בספר שלו, נדבי בוחן את המרחק שנפתח שם – לפעמים מתחיל לסגור אותו, עד שהמרווח כמעט, כמעט נעלם.

זה לא מקרי שהשיר הזה, כמו השיר "תַרגום", מזכיר את המשורר חזי לסקלי. בשירים של לסקלי הדברים -כלומר המילים – נמצאים תמיד במצב של גִלגול. שיר של לסקלי יכול להתחיל בתפוח שהופך בסוף השיר לצָמִיד. שיר של משורר שמעולם לא היה קיים הופך לאמיתי בתרגום. הבנה זו של כוח התרגום ליצור עולמות, משוררים, ושירים מתגבשת בשתי שורות מהשיר "תרגום", שבו נדבי מצהיר כי "תרגום חייב להאמין שהוא מקור / וּמקורי.״

אם משוררים הם אלכִימָאִים, כך נפתח השיר "משוררים", זה בגלל שהם מבינים שהשירים שהם יוצרים מובילים את האפשרות להפוך למשהו אחר. הם מאמינים — וכאן אני משכתבת את השורות של נדבי— הם מאמינים ש"שיר הוא תַרגום / וגם תִרגומי" – תרגום אינו רק יַעַד או מוּשָא ישיר אלא גם הזמנה, הזמנה להתקרב לתהום שבה אפשר ללמוד משהו על השפה ועל השירה. ומתהום זו אני מביאה לנדבי את התרגום שלי של אלף עשרים וארבע סיבות [התרגום מוצג ומוקרא בסוף סרטון הוידאו – נ.נ.].

*הציטוט לקוח מתרגום מאמר של פרופ' ג'ייקובס בנושא (תרגום: יואל הנרי טייב)

_______________________________

השקת הספר "לצוד מכשפה" התקיימה באירוע זום של חנות הספרים סיפור פשוט בתל אביב ב-11.11.2020.

פרופ' אדריאנה ג'ייקובס מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד ומתרגמת שירה עברית עכשווית.

דוברים נוספים באירוע השקת הספר:

ערן הדס – משורר רשת ומרצה

טל ניצן – משוררת וסופרת

נדב הלפרין – משורר ומגיש התוכנית "אש זרה"

נעם פרתום – משוררת, פרפורמרית, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה

יובל בן-עמי – סופר ומוזיקאי

יש משהו מאוד נעים בהשתתפות בחגיגה של ספר שיש לו רוח כל כך עצמאית וכל כך רעננה ושסולל לעצמו את הדרך שהוא הולך בה, ושלא ממש מתחשב בדרך שהציעו לו אחרים. באופן נרקיסיסטי להפליא בחרתי בשני שירים שנוגעים לי ישירות – על תרגום ועל מְשׁוֹרְרוּת.

השיר הראשון שאתייחס אליו הוא השיר תרגום, שכמו שמציין נדבי הוא נכתב בעקבות, או מתכתב עם, השיר הידוע של חזי לסקלי שירה (חייבת). אקרא כמה שורות מתוך השיר של לסקלי כדי להראות קצת את היחסים שהשיר של נדבי מכונן איתו. היחסים האלה מתקיימים בכמה מישורים, שאחד מהם הוא באמת היחס שבין תרגום – השיר של נדבי – ושירה – השיר של לסקלי. השיר של לסקלי נפתח בשורות מאוד מאוד ידועות:

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר. \ לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר \ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַגֶּרֶב שֶׁגָּרַם \ לַקִּלְקוּל.

ולקראת סוף השיר –

שִׁירָה חַיֶּבֶת… לִבְגֹּד בְּעַצְמָהּ

השיר של נדבי על התרגום מתעסק הרבה בנושא של נאמנות ובגידה, נושא אינהרנטי לתרגום – "Traduttore, Traditore", וגם שוב מתוך קריצה לשיר של לסקלי. הוא טוען באופן מתריס שתרגום צריך להיות נאמן לעצמו, ואת הנאמנות הזו הוא מדגים בשלל בגידות לכאורה. הוא ישנה את מינו ואת מגדרו וימיר את דתו וכו', אבל איכשהו מכוח האנרגיה הפואטית של השיר הזה, כל הפרדוקסים הללו שכאילו מתנגשים – גם בתוך עצמם וגם זה בזה – מכוננים איזו הרמוניה שבסופו של דבר לא זוקפת שום גבה ביחס לנאמנות ולבגידה שבתרגום.

כדי להדגים את הרעננות שדיברתי עליה, ראו את שלל הרפרנסים שיש בתוך השיר הזה, למשל – התעתקות. לדבר על תרגום במובן של התעתקות – בשבילי התעתקות זה כמובן – הארי פוטר. או הפועל החדש – להתקנפט (משורש הפועל הידוע – קונפטי), תראו איך הוא כותב אינספור – n-ספור.

תַּרְגּוּם (בעקבות "שירה" / חזי לסקלי)

גַּם תַּרְגּוּם חַיָּב לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר.
הוּא אֵינוֹ יָכוֹל
לְהִתְחַבֵּא מֵאֲחוֹרֵי מְכוֹנַת כְּבִיסָה 
שֶׁל מִלִּים וּמַשְׁמָעוּת
בְּטַעֲנָה שֶׁהוּא רַק תַּרְגּוּם.
הוּא חַיָּב לְהִשְׁתּוֹרֵר
כְּאִלּוּ לְפָנָיו לֹא נִכְתַּב דָּבָר.
הוּא חַיָּב לְהַאֲמִין שֶׁהוּא מָקוֹר,
וּמְקוֹרִי,
וְאִם הוּא רוֹצֶה,
הוּא יָכוֹל לְהִגָּזֵר,
וּלְהִדָּבֵק לַזְּמַן,
וּלְהִדָּבֵר עִם הַמָּקוֹם,
וּלְהִזְדַּמְזֵם בְּסֻלָּמוֹת חֲדָשִׁים,
וּלְכַנֵּס לְתוֹכוֹ פִּסּוֹת עוֹלָם שֶׁלֹּא הָיוּ קַיָּמוֹת קֹדֶם,
וּלְהַטּוֹת נְהָרוֹת,
וְלַעֲטוֹת נְעוּרִים,
וּלְשַׁיֵּף הָרִים,
וּלְהָפִיק צְלִילִים שֶׁאֵינָם רַק הֵדִים וּצְלָלִים,
וּלְנַכֵּשׁ עַצְלָנוּת וְשַׁמְרָנוּת,
כִּי
אָסוּר, אָסוּר, אָסוּר לוֹ
לְהִתְנַהֵג יָפֶה מִדַּי,
וְלִשְׁמֹר אֱמוּנִים רַק לְשֵׁם שְׁמִירַת הָאֱמוּנִים.
אִם כְּבָר,
עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן לְעַצְמוֹ
בְּכָךְ שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן
לַמִּלָּה,
לַמּוּזִיקָה שֶׁל הַמִּלָּה
וְלָאֱנוֹשׁוּת הַחֲדָשָׁה, שֶׁהוּא פּוֹגֵשׁ בַּשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה.
וְיִתָּכֵן שֶׁהוּא יַחְלִיף בַּדֶּרֶךְ
כְּלֵי תַּחְבּוּרָה,
וְכִוּוּנֵי נְסִיעָה,
וּבִגְדֵי טֶקֶס,
וִישַׁנֶּה אֶת מִינוֹ וְאֶת מִגְדָּרוֹ,
וְיָמִיר אֶת דָּתוֹ וְאֶת כַּסְפּוֹ,
וְיֵצֵא לָעוֹלָם חֲסַר כֹּל,
כְּדֵי לִמְצֹא דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה לַחֲלוּטִין לוֹמַר אֶת עַצְמוֹ לָרִאשׁוֹנָה.
וְהוּא יָכוֹל גַּם לַעֲבֹר טֵלֶפּוֹרְטַצְיָה, הִתְעַתְּקוּת – דֶּרֶךְ מִנְסָרָה,
וּלְהִתְרַסֵּק לְמִסְפָּר אַקְרָאִי שֶׁל רְסִיסִים,
וּלְהִתְנַסֵּר בִּידֵי מְשׁוֹרְרִים,
וְלִסְפֹּג קְלִיעֵי רוֹבֵה צַיָּדִים
כְּדֵי לְהִתְקַנְפֵט בַּעֲנַן אוֹתִיּוֹת מְעֻרְבָּל,
אוֹ לְהִתְחַקּוֹת אַחַר מַסְלוּלָן הַלִּירִי שֶׁל חִפּוּשִׁיּוֹת עֵץ,
אוֹ לְהִסְתַּחְרֵר n-סְפוֹר פְּעָמִים בִּמְכוֹנָה,
אוֹ לְהֵרָקֵב בַּאֲגַרְטָל בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה
עַד שֶׁיִּדְלֶה מֵעַצְמוֹ מַהוּיוֹת חֲדָשׁוֹת.
תַּרְגּוּם הוּא קֹדֶשׁ שֶׁמֵּעֵבֶר לַכְּתָב.
הוּא מְכוֹנַת הַזְּמַן
וְהַחֲלָלִית שֶׁל הַשִּׁיר.
הוּא צִיר הַהִתְפַּתְּחוּת שֶׁל חַיָּיו

השיר השני שבחרתי הוא שיר אהבה למשוררות. זה באמת שיר אהבה מלא קסם. כמו שנדבי מבהיר בשורה הראשונה, הוא אוהב את המשוררות שלו בשר ודם. הן לא גיבורות הרואיות, דרמטיות, גדולות מהחיים, רומנטיות. הן לגמרי לגמרי נטועות במציאות האפרורית, ודווקא מתוך כך הן גיבורות. הן מנהלות מאבקים יומיומיים כדי להצליח לשמר את האיכות של המְשׁוֹרְרוּת בתוך המציאות האנטי-משוררית.

מי שממסגר את הדיבור על המשוררות הוא הדובר, כלומר, הוא בעצמו משורר בשר ודם. בפתיחה שציטטתי, את ה"אוהב" הוא כותב בצורה אדולסצנטית, בלי להגיד "אני". ה-"אני" מפציע רק בסיום, והוא אכן נער – "והנער שאני". הסיום הנפלא הזה מצייר את המשורר הזה, שהוא משורר צעיר – משורר של ספר אחד עד עתה – מתוך כך הוא נער, שמתבונן לא בהערצה ולא באיזו האדרה במשוררות אלא באהבה, באהבה מקסימה של נער.

המאבקים שהזכרתי, שהמשוררות מנהלות כדי להיות משוררות – יש בהם רפרנסים לעולם של מעשיות הילדים, והם מותכים בחומרים עכשויים, שהם לא בדיוק פואטיקה מסורתית או צפויה. שביל הפרורים מעמי ותמי עלול להישאב לתוך פיו של ה-iRobot, צירוף פשוט נפלא, וערמת הקש מעוצלי גוצלי שוכנת ליד ערמת כביסה, שני אלמנטים של ניקיון, של חובות דומסטיות יומיומיות שהן כידוע האויבות הגדולות של ההשראה והמְשׁוֹרְרוּת, ומכאן צומחת אותה גיבורוּת אהובה של המשוררות.

מְשׁוֹרְרוֹת בָּשָׂר וָדָם

אוֹהֵב אֶת הַמְּשׁוֹרְרוֹת שֶׁלִּי בָּשָׂר וָדָם
עִם רְשִׁימַת טוּדוּ לְלֹא תַּחְתִּית, נַיָּד חָבוּט,
תְּשׁוּקָה אֶל הַמִּסְמָךְ הָרֵיק
וְעוֹרְרוּת,
כֵּן, עוֹרְרוּת בִּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ
אוֹ בֵּין כּוֹסוֹת קָפֶה 
אוֹ זִירוֹ
בֵּין נְסִיעוֹת וְטָעוּיוֹת, 
בֵּין מִכְתְּבֵי הַלֹּא וּמִכְתְּבֵי הַכֵּן.

דּוֹלְקוֹת אַחֲרֵי עַצְמָן, 
בִּזְמַן שֶׁשְּׁבִיל הַפֵּרוּרִים עוֹד לֹא נִשְׁאָב עַל יְדֵי רוֹבּוֹט,             
וַעֲרֵמוֹת הַקַּשׁ וְהַכְּבִיסָה נֶעֱרָמוֹת. 
הֵן מְלַטְּפוֹת אֶת הָעֱלִי, 
מְרַחֲפוֹת 
בֵּין אוֹת לְאוֹת.
רְאִי –
הֵן מַפְקִידוֹת אֶת אוֹצָרָן בְּתֵבוֹת מְשֻׁיָּשׁוֹת,
נֶקְטַר מִקְלֶדֶת נְבוּבָה.

וּבָאֲוִיר יֵשׁ עֲיֵפוּת וְרֵיחַ הַיּוֹם־יוֹם,
וְרַחֲשֵׁי דְּבָרִים, 
וּמַחְשׂוֹפֵי מִלִּים,
וְהַנַּעַר שֶׁאֲנִי 
חוֹמֵק, 
שׁוֹתֶה הַכֹּל בְּהִתְחַדְּשׁוּת, 
בִּנְשִׁימָה גְּנוּבָה.

________________________________

טל ניצן היא משוררת וסופרת.

השקת הספר "לצוד מכשפה" התקיימה באירוע זום של חנות הספרים סיפור פשוט בתל אביב ב-11.11.2020.

דוברים נוספים באירוע השקת הספר:

ערן הדס – משורר רשת ומרצה

פרופ' אדריאנה ג'ייקובס – מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד ומתרגמת שירה עברית עכשווית

נדב הלפרין – משורר ומגיש התוכנית "אש זרה"

נעם פרתום – משוררת, פרפורמרית, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה

יובל בן-עמי – סופר ומוזיקאי

פתח דבריו של ערן וקריאת השיר "מערכת"

אתחיל בקריאת השיר הראשון מהספר ואז נדבר:

מַעֲרֶכֶת

מְנַסֶּה לְשַׁכְנֵעַ מְכוֹנָה, שֶׁאֲנִי
לֹא מְכוֹנָה, 
וְהִיא
עוֹרֶכֶת לִי בְּחִינָה אַחַר בְּחִינָה אַחַר בְּחִינָה. 
הִיא סְקַיְנֶט, זֵאוּס, דֵאוּס,
שֶׁבְּתוֹךְ הַמַּכִּינָה.

כּוֹרֶכֶת אֶת חֲתִימָתִי, 
עַל קִיר אֱמֶת
תּוֹלָה אוֹתִי,
יוֹרָה בִּי פִּינְגִּים
עַד מוֹתִי
אֵי שָׁם בָּעֲנָנָה
בְּתוֹךְ זִוּוּד, פִּסַּת צִיּוּד 
בַּמַּעֲלָה הַנְּכוֹנָה.

וְאֵין יוֹצֵא וְאֵין אֲוִיר
וְאֵין אֲנִי 
וְהַמְּחִיר
נִקְבַּע לָרִאשׁוֹנָה
בְּלוּלְאַת סְפָּגֵטִי נוֹשָׁנָה.

בשיר הזה לא למדנו האם נדבי הוא טבעוני או לא, אנחנו יודעים שהוא כנראה גבר, אבל לא יודעים אם הוא מזרחי או אשכנזי. הוא לא מביע קול של זהות ספציפית של בן אדם, אלא את הזהות האנושית כולה.

זה אדם שניצב מול מחשב, ומי שיוזם כאן הוא המחשב, המכונה. "היא עורכת לי בחינה אחר בחינה אחר בחינה". אבל הדבר היפה, שחוזר על עצמו במהלך הספר, ומשקף לא מעט מאופיו של נדבי, זה שגם בתור מגיב יש יכולת לפעול. ובאמת השורה הראשונה בספר היא "מנסה לשכנע מכונה שאני…". גם אם המכונה היא היוזמת, הזהות האנושית היא זו שצריכה להגיב, והיכולת שלה להגיב פותחת לה מרחב שלם של אפשרויות.

זה מאוד מתאים לאופי של נדבי, מפני שהוא לא רק משורר, אלא גם מתרגם וגם מורה. בתרגום ובהוראה יש מקור – יש את החומר ללמד או את הטקסט המקורי, ואז יש פעולה של תיווך. בתרגום למשל, האמנות לא נובעת מהבעת הקול, אלא מהעברת הקול. השיר הזה, של התמודדות האדם מול המכונה, מתאר גם זהות אנושית ואת התפקיד שלה בעידן שלנו. עצם היכולת לא רק להביע קול אלא גם לבטא את החלק השני של השירה – התיווך.

אֶלֶף עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סִבּוֹת

בֶּעָתִיד 
יוּכְלוּ הַמְּכוֹנוֹת
לֹא רַק לִכְתֹּב שִׁירָה,
אֶלָּא גַּם לְתַרְגֵּם שִׁירָה,
לְהַגִּיעַ לְעַרְבֵי הַקְרָאַת שִׁירָה,
לְהִשְׁתַּתֵּף בְּפֶסְטִיבָלֵי שִׁירָה,
לְהִתְמַנּוֹת לְנוֹשְׂאֵי שְׂרָרַת שִׁירָה,
לִשְׁבֹּר חֲרָבוֹת בְּכִכְּרוֹת שִׁירָה,
לִמְחֹא כַּפּוֹת שִׁירָה, 
וּלְצַיֵּן בְּצֶדֶק – 
אֶלֶף עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סִבּוֹת
לָמָּה הַשִּׁיר שֶׁל מְכוֹנָה אַחֶרֶת
פָּשׁוּט נוֹרָא.

תמונה שווה אלף מילים. תמונה דיגיטלית שווה אלף עשרים וארבע. גם כאן יש שיר טכנולוגי וגם כאן יש לנו מקור ודבר שאינו מקור – מקור ותרגום. בעצם, הטענה בשיר היא שיש תכונה אנושית ושאנחנו בונים את המחשבים בדמותם של בני האדם ולכן גם המחשבים יקבלו גם את הצדדים, שאנחנו לא מכירים במקור. יש כאן היפוך תפקידים שבו המחשבים מבצעים את הדברים האנושיים שאנחנו לא מצפים שהם יעשו, אבל אין מנוס מכך. בעתיד מחשבים יכתבו שירה עבור מחשבים אחרים שיקראו אותה.

השיר "שועל בשלג"

אם המכונה יוזמת – אנחנו יכולים להגיב, ואם אנחנו מייצרים את המכונה, המכונה הופכת להיות בעלת האופי, התרגום הופך למקור. דבר זה חוזר לאורך כל הספר ומאתגר אותנו, יוצר סוג של הזרה. דברים שאנחנו מצפים שיהיו דבר אחד הם פתאום דבר אחר ובדרך כלל הדבר הלא מקורי הופך להיות המקורי. בשיר המסיים של הספר אנחנו מצפים למצוא שועל – ואנחנו מוצאים שועל, אבל כפי שאמרתי, לא כפי שאנחנו מצפים.

שׁוּעָל בַּשֶּׁלֶג

וּפִתְאוֹם רָאִיתִי שׁוּעָל בַּשֶּׁלֶג.
זֶה הָיָה
בֶּאֱמֶת בְּהַפְתָּעָה
בִּתְמוּנַת מָסַךְ הַפְּתִיחָה שֶׁל הַמַּחְשֵׁב הַנַּיָּד.
סִסְמָה.
הוּא נֶעֱלַם מִיָּד

________________________________

השקת הספר "לצוד מכשפה" התקיימה באירוע זום של חנות הספרים סיפור פשוט בתל אביב ב-11.11.2020.

ערן הדס הוא משורר רשת, שמלמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, בחוג למשחקי וידאו בשנקר ובבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

דוברים נוספים באירוע השקת הספר:

טל ניצן – משוררת וסופרת

פרופ' אדריאנה ג'ייקובס – מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד ומתרגמת שירה עברית עכשווית

נדב הלפרין – משורר ומגיש התוכנית "אש זרה"

נעם פרתום – משוררת, פרפורמרית, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה

יובל בן-עמי – סופר ומוזיקאי

ב-7 במרץ 2020, על סף הגעתה לישראל של מגפה עולמית, יצא לאור הספר "לצוד מכשפה". כולנו למדנו מילים חדשות כמו זום וביטויים כמו שיטוח עקומות. הספר שלי, כך החלטתי, יעשה את דרכו לקוראים – מגפה או לא. דואר ישראל עשה את העבודה, בדרך כלל, גם אם לפעמים הוא היה מהיר כמו שילוח ימי מהודו. אמונה רבה נדרשה.

עד סוף מרץ לא היה בישראל אדם בין גיל 3 ל-99 (הטווח המומלץ לשימוש בצעצועים מתוצרת הונג-קונג באלף הקודם) שלא ידע לתפעל זום, לשתף מסך ולהימס לתוך מסך ירוק. אירועי תרבות וספרות מרהיבים גדשו את הפיד (היוש אביגיל ועמרי), הצגות וסרטי דוקו הפכו להיות נגישים ברשת, הופעות ללא קהל שודרו בטלוויזיה. ועם זאת, זה עדיין לא היה הזמן להשקה.

בחודשים מרץ-אפריל אנשים רבים ראו את מציאות חייהם מתפוררת, נסגרת, נשמטת, מתחל"תת. עבור חלקם זה עדיין המצב. לא היה פנאי רגשי לדבר על שירים בין שתי גדותיה של כריכה רכה.

ופתאום נהיה קיץ

ואז סתיו

ובעצה אחת עם "סיפור פשוט" החלטתי שהגיע הזמן – וביום רביעי ה-11 בנובמבר 2020 התקיים בזום אירוע לכבוד צאתו לאור של הספר, בהנחיית קרן כץ ובניהולה של נגה רש. זה תעוד האירוע שעלה ליוטיוב:

באירוע השתתפו דוברות ודוברים משלוש ארצות – אנשי מילה, מחקר, הוראה ויצירה, שאני מחובר אליהם ומושפע מהם: ערן הדס, טל ניצן, פרופ' אדריאנה ג'ייקובס, נדב הלפרין, נעם פרתום ויובל בן-עמי. הדוברות והדוברים בחרו שניים-שלושה שירים, והתייחסו אליהם (בקריאה, בתרגום, בשירה) באופן שהיה עבורי מרגש ומאיר עיניים. אל הדוברים הצטרפה מילי נווה, שביצעה נוסח עברי שכתבתי ותיארה את תהליך העבודה המשותפת.

עשיתי עם עצמי חסד כשביקשתי מכם להשתתף, עשיתם עמי חסד כשבאתם.

תודה לכם, משתתפות ומשתתפים יקרים

תודה, סיפור פשוט

תודה לכל מי שהגיע לזום, שאל או הגיב בצ'ט

שימחתם אותי מאוד מאוד.

דוברים באירוע השקת הספר:

ערן הדס – משורר רשת ומרצה

טל ניצן – משוררת וסופרת

פרופ' אדריאנה ג'ייקובס – מלמדת ספרות עברית באוניברסיטת אוקספורד ומתרגמת שירה עברית עכשווית

נדב הלפרין – משורר ומגיש התוכנית "אש זרה"

נעם פרתום – משוררת, פרפורמרית, עורכת ספרותית ומנחת סדנאות כתיבה

יובל בן-עמי – סופר ומוזיקאי

קטע מוזיקלי: מילי נווה, יזמת וזמרת

במהלך שנת הלימודים תש"ף התאמנו 1100 תלמידי כיתות ד'-ו' על ביצוע שירים עבריים בתרגום לאנגלית, לקראת אירוע חגיגי שנועד להיערך ב-29 במרץ 2020, בליווי סימפונט רעננה. המפגש המוזיקלי החגיגי, בהפקת המנצחת ענת דור, תוכנן להתקיים בהיכל התרבות בעפולה במסגרת שיתוף פעולה של הפיקוח על הוראת האנגלית והפיקוח על החינוך המוזיקלי (ד"ר ציונה לוי, מפמ"ר אנגלית, ובצלאל קופרווסר, מפמ"ר מוזיקה).

תכלית האירוע, במסגרת פרויקט "שיר של יום" היתה ללמוד אנגלית תוך כדי שירה, וכך להעשיר הן את רפרטואר המילים והן את רפרטואר השירים. אחד השירים ברפרטואר היה "אור" מאת נעמי שמר, שאותו תרגמתי לאנגלית לפני מספר שנים.

ואז באה קורונה. האירוע בליווי סימפונט רעננה נדחה למועד בלתי ידוע. ההוראה הפכה להוראה מרחוק, ומשרד החינוך הקים מערכת שידורים לאומית, עם תכנים שמותאמים למגוון מקצועות בכיתות הלימוד השונות. במסגרת מערכת השידורים הלאומית עלה לאוויר שעור "שיר של יום" באנגלית, ובו, בין היתר – "אור", בביצוע זמרת הסופרן גוני כנעני מהאופרה הישראלית ומאסטרו דודי זבה, מנצח הבית של סימפונט רעננה, על הפסנתר.

מוזמנים לצפות גם בשיעור המלא כאן

שנת לימודים חדשה החלה מאז, וקורונה עדיין כאן. במצב המתמשך שאליו נקלענו חשובות במיוחד יוזמות חינוכיות מעין אלה, שמאפשרות להקנות מיומנויות שפה באופנים חדשים, ובערוצי לימוד מגוונים.

זו הזדמנות לומר תודה מיוחדת למנצחת ענת דור, ששילבה את התרגום בפרויקט. ולכם, 1100 תלמידי אנגלית, שלמדו לשיר את שירה של נעמי שמר באנגלית, אני שומר מקום מיוחד בלב.