נדבי נוקד – שירים ותרגומים

מילים: חיים נחמן ביאליק, לחן: משה וילנסקי, תרגום לאנגלית: נדבי נוקד

Her name was a mystery
and so was her journey
When their eyes caught her wonders
the fire was churning

The migrating riddle
flew her joyous sweet laughter
from a far away kingdom
a far ever after

So blithe and so bonny
her light – incandescent
and all of the townsmen
grew fragrant with her scent

The hiding and seeking
in the grinning green forest
became her dominion
with sweet laughter voices

On the very same day, or
on the very same night
she cast binding spells
on the boys in her sight

On the very same day, or
on the very same night
the quarrels of couples
began to ignite

The knitters and sewers
were gossiping lushly
and the elderly bearded
were scratching unshyly

The fathers and mothers
were sleepless and furious
as bridegrooms were roaming
dark alleys and corners

She vanished completely
on a crisp shiny morning
No one knew the reason
or where she was going

Like a nightingale she fled
away from the forest
and no one suspected
or merely foresaw it

The laughter fell silent
the forest was bleakened
and no one would enter
and no one would seek her

Some gloomy days followed
and the next were no different
The eyes looked so empty
the sadness – malignant

Each boy came back on time
to sit by the table
and a pitiful bride tamed
the groom in her stable

The lawfully married
spend their evening yawning
the boredom – so perfect
the sweetness – so daunting

The joy is away now
dark alleys are weeping
and fathers and mothers
are finally sleeping

The homes are unbroken
the streets are all empty
the town is now peaceful
and gray – such a pity

מאת נדבי נוקד

הילדים עדיין שרים כשאתה מת
הפרחים עדיין נרקבים באגרטל כשאתה מת
התנועה עדיין לא זורמת כשאתה מת
החיים עדיין קשים כשאתה מת
החזה עדיין שורף כשאתה מת
הדלת עדיין חורקת כשאתה מת
השיש עדיין כבד כשאתה מת
הדרך עדיין מלאת אבק כשאתה מת
האל עדיין מלא רחמים כשאתה מת
אפריל עדיין מריח משאריות פרדסים שלא כוסו בבטון כשאתה מת
יולי ואוגוסט עדיין בוערים ואינסופיים כשאתה מת
איים באוקיינוס השקט עדיין מתגלים כשאתה מת
תל אביב עדיין יקרה כשאתה מת
סבתא עדיין חסרה כשאתה מת
אחיך עדיין רחוק כשאתה מת
אין מספיק אקשן כשאתה מת
אולי הבחורה פה ליד פנויה הערב
אתה חושב לעצמך
מעניין מה הסיפור שלה
אם זה היה סרטן
או תאונת דרכים
או רסיס תועה
או כיפה נידפת
או כבד כושל
או מפולות בהרים
או סיבוך של לידה
שהוביל לליטרים של דם על הרצפה

מילים ולחן: ג'וני רזיזניק, נוסח עברי: נדבי נוקד

אֲוַתֵּר עַל הַנֵּצַח בְּרֶגַע
אִם תָּחוּשִׁי בַּיָּד שֶׁאוֹשִׁיט
אַתְּ גַּן-עֵדֶן עֲלֵי אֲדָמוֹת עֲבוּרִי
לְאָחוֹר לֹא אֶרְצֶה לְהַבִּיט

טַעְמוֹ שֶׁל הָרֶגַע עוֹד חַי בִּי
עוֹד לוֹגֵם כַּאֲוִיר אֶת חַיַּיִךְ
גַּרְגִּירֵי שְׁעוֹן הַחוֹל יִתְכַּלּוּ מִן הַסְּתָם
לֵיל אָבְדָן לֹא יִגְזֹל שׁוּב אוֹתָךְ

לֹא רוֹצֶה שֶׁתֵּבֵל תַּבִּיט בִּי
לֹא חוֹשֵׁב שֶׁיָּבִינוּ אוֹתִי
כְּשֶׁכָּל עוֹלָמִי מִתְרַסֵּק לִי
רַק רוֹצֶה שֶׁתֵּדְעִי מִי אֲנִי

הַדִּמְעָה שֶׁעֲדַיִן לֹא חַשְׁתִּי
מְבִיסָה כֶּאֱמֶת בֵּין שְׁקָרִים
בְּתַסְרִיט הָאֵימִים בּוֹ כָּפַרְתִּי
מְדַמֵּם כְּדֵי לָחוּשׁ בַּחַיִּים

מילים ולחן: ניל יאנג, תרגום לעברית: נדבי נוקד

יש צבע ברחובות
אדום, לבן, כחול
אנשים גרים בנעל
גוררים את הקרסול
על הכניסה הקרקעית
יש תמרור אזהרה
ורבים מתלחששים
שזה גרוע ממיתה
לא מרגיש כמו השטן
כך הם רואים אותי
משתדל את זה לשכוח
בכל כוחי

תנו בָּרוֹק בשם החופש
תנו בָּרוֹק בשם החופש
תנו בָּרוֹק בשם החופש
תנו בָּרוֹק בשם החופש

רואה אישה נושאת תינוק
באפלה לילית
מתחת לפנס רחוב
צפרדע זבל ענקית
היא מניחה אותו בלאט
חומקת להשיג מנה
שונאת ת'עצמה
ואת הדרך שעברה
יש לה עוד אחד
הוא לא יזכה באהבה
לעולם הוא לא ילמד
לא ישמע מילה טובה

תנו בָּרוֹק בשם החופש
תנו בָּרוֹק בשם החופש
תנו בָּרוֹק בשם החופש
תנו בָּרוֹק בשם החופש

יש אלף נקודות זיכוי
למחוסרי דיור
ויד רכה מושטת
כתת מקלע נצור
יש לנו גנדן בפשיטה
ולילי כלבלבים
ושקט בקופסה
עם גזים אצילים
אבל היכן האיש
שת'תקווה יחזיר
כשהבנזין נשרף
בצד הכביש המהיר

תנו בָּרוֹק בשם החופש
תנו בָּרוֹק בשם החופש
תנו בָּרוֹק בשם החופש
תנו בָּרוֹק בשם החופש

או: כמה מילים על אהבה למוזיקה ועל פחד

הספר "ליקוי מאורות" מאת הדרה לוין ארדי (יצא לאור בשנת 2014 בהוצאת מקף סמיט, בעריכת יואב איתמר) הוא הספר המודפס הראשון שקראתי מזה זמן רב יחסית. אני מתייחס לספר הזה כאן, כי אני חושב שהוא עשוי לעניין יוצרים רבים שנמצאים בדרך – האמנותית והמקצועית. אינני מבקר ספרות, ולכן לא תמצאו בפוסט הזה ניתוח מלומד של 144 דפי הספר. יש כאן רק חוויות אישיות של קורא, שקצת מכיר את התשלום על הבערה היצירתית, את הכמיהה ולעתים גם את הפחד. בשורה התחתונה – זה ספר זריז, קולח, מלא השראה ומחובר לכאן ולעכשיו. מחובר, שזה כואב.

בקצרה

הספר מסופר מנקודת מבטו של יונתן לוינסקי, זמר בן 50 (כותב, מלחין, פסנתרן, פרפורמר), שנושא עליו את עול הלהקה שהוא גורר להופעות, את נטל האלבומים שהוציא (המון אלבומים), את כובד מערכות היחסים שלו ואת הקהילה הלהטב"קית. יונתן לוקח את הקורא לטיול שתוי ומרתק בסמטאות ירושלים, בין נבכי כפתורי הקונסולה של הסאונדמן, בין כרכי חוכמה נידחת שנשכחו מזמן, ואל נקודת התצפית בין מדורי האני-מאמין שלו. תשמעו אותו מדבר על אמנות ועל אנשים כמו גם על תהומות הפחד מכישלון, משכחה, מהאפשרות שיאכזב. המון מוזיקה יש שם, ופחד – אפילו יותר.

רק לא לגמור כמו דוד אבידן

הפחד להישכח מאחור, לגמור כגאון עזוב, שבור וחסר כל, לא לזכות בהערכה שמתורגמת לממשות בעולם החומר (כזו שמאפשרת להמשיך להתקיים, להמשיך ליצור, הרבה לפני ששוקלים לקנות מייבאך או בנטלי) הוא אולי האקורד החזק ביותר בספר, מתחילתו ועד סופו. כמה אלבומים מדהימים צריך אדם להקליט, למקסס, למסטר ולהפיץ, על מנת להצליח בגדול, או לפחות לשרוד בתל-אביב, או בירושלים, לכבוש ת'רדיו ולהישאר שם? התשובה is blowing in the wind כמאמר בוב דילן.

איך זה ששירים דלים ומראה מלבב של אל יווני צעיר עוקפים בדרך לפלייליסט הגלגלצי רפרטואר של שירים חזקים, מרגשים ודוברי אמת? איך אלבום מאסטר-פיס נכשל במכירות שעה שרצועה בינונית זוכה לרמיקסים והשמעות אינספור? הרבה שאלות יש לו.

ומה כבר אפשר למכור לעיתון הנפוץ במדינה בכתבה ה-n+1? רק הצהוב (לא מתפלא יונתן לגלות) מעניין עורכים, בחושבם מה יעניין קוראים. אמנות טובה, ככל הנראה, אינה מספיקה כדי להצדיק כתבה או פוסט, בייחוד כשיונתן יורה צרורות של אלבומים בקצב כה רצחני.

יונתן פוחד גם מהשפעות הגיל, מהגיחוך המדומיין שבאמן נפול-עפעפיים-בלתי-סימטריים העולה על במה בפני קהל עלוב (הוא *עדיין* לא רוקר וינטג' מלא בוטוקס באצטדיון עם 50,000 איש, ומאות מיליונים בניירות ערך). הפחד לא להצליח דוחף אותו – כך הוא מסביר לעצמו – לא להרפות, לא לוותר, להמשיך בכוח, למרות שחשבון הבנק לא עומד בקצב של החלומות, והקנסות על תלייה לא חוקית של כרזות פרסומת להופעה, עולים לעתים על ההכנסות. על הפשקווילים המסיתים בפראות, שמודבקים בכל רחבי עירו – איש אינו משלם כופר.

מעניין שיונתן פוחד מההצלחה כמעט כמו שהוא פוחד מהכישלון. לא בטוח שהוא ידע מה לעשות אם במקרה יום אחד הוא ימצא את עצמו מושמע ללא הרף, ועם חשבון בנק מתנפח. אין לו תכנית מגירה ליום הזה.

מתוך השיר "רק לא לגמור כמו דוד אבידן" מאת הדרה לוין ארדי: "שבכל שער ושער עיתון ועיתון, יראו מי פה המלך מי הגאון, שכתבה כמו שד, כמו פרא אדם, ופחדה מלגמור כמו דוד אבידן, שאמרה ת'אמת ושיקרה כמו מלכה, ושינתה ת'עולם הקטנטן של עצמה"

מעיין הנעורים והקהילה

יונתן מנהל מערכת יחסים עם בחור בשם דייוויד, שצעיר ממנו ב-25 שנים. יונתן, שאהבת דייוויד נפלאתה לו מאהבת נשים, הוא חבר בולט בקהילה ההומו-לסבית (ועוד בירושלים הפתוחה, הליברלית, המכילה, המקבלת) ונדרש לשלם "מס חבר" (חשיפה, נשיאת דגל תמידית, התייחסות לנושא בכל ריאיון) מעת לעת, לאור היותו פרסונה רהוטה ובולטת גם בתעשיית המוזיקה והתרבות.

מערכת היחסים עם דייוויד ועם אקס מיתולוגי בשם דניאל (הצעיר גם הוא, המוצלח ומעורר ההתפעלות והסלידה בו-זמנית) מניעות את העלילה עד לשיאה הדרמטי, שמתרחש סימולטנית עם התרחשויות בצל מצעד הגאווה הירושלמי.

נגיעות אוטוביוגרפיות

עד כמה יונתן לוינסקי הוא הדרה לוין? שניהם אנשי פסנתר, לשניהם רקורד אינסופי של אלבומים, גיל דומה ונקודות ציון נוספות שחופפות. איפה נגמרת המציאות ומתחילה העלילה פרי הדמיון? איפה נגמרת הסופרת ומתחיל העורך? היכן ממשיכה הסופרת? נדמה שהדרה מאפשרת ליונתן לדבר בשמה, כשהוא מביע את פחדיו, תקוותיו, יחסו לתקשורת, יחסו לפלייליסט. לגבי שאר חלקי הפאזל, ישפוט כל קורא על פי הבנתו.

הדרה ויונתן נוגעים בפחד שמשותף ליוצרים רבים – לא להצליח, להצליח ולהישכח, להיות הצלחה רק אחרי לכתם, להיזרק לפח המחזור כגזרי מנשרים מההפגנה או ההופעה דאתמול. מגוון מפואר של טעמי פחד, שבאים לידי ביטוי באופן נפלא ועצוב, ללא פתרון נראה לעין.